דְּקָאָתֵי מִיהוּדָה. ״מוֹאָב סִיר רַחְצִי״ – זֶה גֵּחֲזִי, שֶׁלָּקָה עַל עִסְקֵי רְחִיצָה. ״עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי״ – זֶה דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי. ״עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרוֹעָעִי״ – אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם יָבֹא דָּוִד שֶׁהָרַג אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וְהוֹרִישׁ אֶת בָּנֶיךָ גַּת, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה לוֹ? אָמַר לָהֶן: עָלַי לַעֲשׂוֹתָן רֵיעִים זֶה לָזֶה.
שמגיע משבט יהודה. "מואב הוא סיר רחצי"; זה מתייחס אל גיחזי, שלקה בצרעת בענייני רחצה, שכן לקח כסף מנעמן, שאותו הורה לטבול בירדן. "על אדום אשליך נעלי"; זה מתייחס אל דואג האדומי. "פלשת, הריעי [hitroa’i] בגללי"; זה מתייחס לכך שמלאכי השרת אמרו לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אם דוד, שהרג את הפלשתי והנחיל את העיר גת לבניך, יבוא ויתלונן שנתת חלק בעולם הבא לאויביו דואג ואחיתופל, מה תעשה בעניינו? האם תקבל את תלונתו? הקב"ה אמר למלאכי השרת: עלי לעשות את דוד ואת אויביו רֵעים [re’im] זה עם זה, ואפילו דוד יסכים.
״מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלִַים מְשֻׁבָה נִצַּחַת וְגוֹ׳״. אָמַר רַב: תְּשׁוּבָה נִצַּחַַת הֵשִׁיבָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לַנָּבִיא. אָמַר לָהֶן נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: חִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה! אֲבוֹתֵיכֶם שֶׁחָטְאוּ הֵיכָן הֵם? אָמְרוּ לוֹ: וּנְבִיאֵיכֶם שֶׁלֹּא חָטְאוּ הֵיכָן הֵם? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲבוֹתֵיכֶם אַיֵּה הֵם וְהַנְּבִאִים הַלְעוֹלָם יִחְיוּ״. אָמַר לָהֶן: (אֲבוֹתֵיכֶם) חָזְרוּ וְהוֹדוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַךְ דְּבָרַי וְחֻקַּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת עֲבָדַי הַנְּבִיאִים וְגוֹ׳״.
§ לגבי הפסוק: "מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלַיִם מְשׁוּבָה נִצַּחַת?" (ירמיהו ח:ה), רב אומר: כנסת ישראל השיבה תשובה ניצחת לנביא. הנביא אמר לעם היהודי: חזרו בתשובה, שכן אבותיכם חטאו, והיכן הם? הם אמרו לנביאים: ונביאיכם שלא חטאו, היכן הם? אף הם מתו, כפי שנאמר: "אבותיכם, איה הם? והנביאים, הלעולם יחיו?" (זכריה א:ה). הנביא אמר לעם היהודי: אבותיכם חזרו בהם והודו שדברי התוכחה של הנביאים התקיימו, כפי שנאמר: "אך דברי וחוקיי אשר ציוויתי את עבדיי הנביאים, הלוא השיגו את אבותיכם? וישובו ויאמרו: כאשר זמם ה' צבאות לעשות לנו כדרכינו וכמעללינו, כן עשה איתנו" (זכריה א:ו).
שְׁמוּאֵל אָמַר: ״בָּאוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וְיָשְׁבוּ לְפָנָיו. אָמַר לָהֶן: חִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה! אָמְרוּ לוֹ: עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ, וְאִשָּׁה שֶׁגֵּרְשָׁהּ בַּעְלָהּ, כְּלוּם יֵשׁ לָזֶה עַל זֶה כְּלוּם? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנָּבִיא: לֵךְ אֱמוֹר לָהֶן: ״אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ הֵן בַּעֲוֹנוֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם״.
שמואל אומר שזו הייתה התשובה המשכנעת: עשרה אנשים באו וישבו לפני הנביא יחזקאל. הוא אמר להם: חזרו בתשובה. הם אמרו ליחזקאל: במקרה של עבד שנמכר על ידי אדונו לאדון אחר, או אישה שהתגרשה מבעלה, האם יש לאדם הזה איזושהי תביעה על אותו אדם? מאחר שהאל מסר את עם ישראל לאדונים אחרים, הקשרים שהיו קיימים בינינו לבינו נותקו. הקדוש ברוך הוא אמר לנביא: לך אמור להם: "אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ? אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ? הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם" (ישעיהו נ:א). למד מכאן שהאל לא ניתק את קשריו עם עם ישראל.
וְהַיְינוּ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״דָּוִד עַבְדִּי״, ״נְבוּכַדְנֶצַּר עַבְדִּי״? גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לוֹמַר כָּךְ, לְפִיכָךְ הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּקְרָאוֹ עַבְדּוֹ. עֶבֶד שֶׁקָּנָה נְכָסִים – עֶבֶד לְמִי? נְכָסִים לְמִי?
וזהו מה שאומר ריש לקיש: מהי משמעותו של מה שנכתב: "דוד, עבדי" (שמואל ב' ג:18), וכן: "נבוכדנצר, עבדי" (ירמיהו מג:10)? כיצד ניתן לתאר את נבוכדנצר הרשע כעבד של אלוהים באותו אופן שבו תואר דוד? אלא, גלוי וידוע לפני מי שאמר והעולם היה, שעתידים ישראל לומר כי אלוהים מכר אותם לאומות ואין להם עוד קשר אליו. לפיכך, הקב"ה הקדים וקרא לנבוכדנצר עבדו. לעניין ההלכה הנוגעת לעבד שקנה נכסים, העבד שייך למי והנכסים שייכים למי? שניהם שייכים לאדון, ובמקרה זה, לקב"ה.
״וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן. חַי אָנִי נְאֻם ה׳ אֱלֹהִים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם״. אָמַר רַב נַחְמָן: כֹּל כִּי הַאי רִיתְחָא לִירְתַּח רַחְמָנָא עֲלַן וְלִפְרוֹקִינַן.
באשר לפסוק: "והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים: נהיה כגויים, כמשפחות הארצות, לשרת עץ ואבן. חי אני, נאום אדני ה', אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ:לב–לג), רב נחמן אומר: יתמלא רחמים עלינו בכעס עם כל אותו כעס, ויגאל אותנו.
״וְיִסְּרוֹ לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהָיו יוֹרֶנּוּ״ – אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: אָמַר לָהֶן נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: חִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה! אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ יְכוֹלִין, יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט בָּנוּ. אָמַר לָהֶם: יַסְּרוּ יִצְרֵיכֶם! אָמְרוּ לוֹ: ״אֱלֹהָיו יוֹרֶנּוּ״.
ביחס לפסוק: "וְיִסְּרֶנּוּ לַמִּשְׁפָּט; אֱלֹהָיו יוֹרֶנּוּ" (ישעיהו כח:כו), רבה בר בר חנה אומר כי הנביא אמר לעם היהודי: חזרו בתשובה. הם אמרו לו: איננו יכולים, שכן יצר הרע שולט בנו. הוא אמר להם: יַסְּרוּ את יצריכם. הם אמרו לו: "אֱלֹהָיו יוֹרֶנּוּ," כלומר, על האל להורות ליצר הרע להניח לנו להתגבר עליו, שכן איננו מסוגלים לעשות זאת בכוחות עצמנו.
אַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת: בִּלְעָם, וְדוֹאֵג, וַאֲחִיתוֹפֶל, וְגֵחֲזִי. בִּלְעָם – בְּלֹא עָם. דָּבָר אַחֵר: בִּלְעָם – שֶׁבִּלָּה עָם. בֶּן בְּעוֹר – שֶׁבָּא עַל בְּעִיר.
§ המשנה מלמדת כי ארבעה הדיוטות בולטים, בלעם, דואג, אחיתופל וגיחזי, אין להם חלק לעולם הבא. הגמרא מפרטת: השם בלעם מתפרש כצירוף של: בלי עם [belo am], כלומר מי שאין לו חלק לעולם הבא עם עם ישראל. לחלופין, השם בלעם מתפרש כמי שבלה את העם [bila am]. הוא בן בעור, מי שעסק בבעילת בהמה [be’ir].
תָּנָא: הוּא בְּעוֹר, הוּא כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם, הוּא לָבָן הָאֲרַמִּי. בְּעוֹר – שֶׁבָּא עַל בְּעִיר. כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם – דַּעֲבַד שְׁתֵּי רִשְׁעָיוֹת בְּיִשְׂרָאֵל: אַחַת בִּימֵי יַעֲקֹב, וְאַחַת בִּימֵי שְׁפוֹט הַשּׁוֹפְטִים. וּמָה שְׁמוֹ? לָבָן הָאֲרַמִּי שְׁמוֹ.
נלמד בברייתא: הוא בעור, אביו של בלעם, הוא כושן־רשעתים, הוא לבן הארמי. הוא נקרא בעור משום שבא על הבהמה. הוא נקרא כושן־רשעתים משום שעשה שתי רשעויות [rishiyyot] לעם היהודי, אחת בימי יעקב, כאשר רדף אחריו כדי להורגו, ואחת בימים שבהם השופטים שפטו. ומה היה שמו האמיתי? שמו היה לבן הארמי.
כְּתִיב: ״בֶּן בְּעוֹר״, וּכְתִיב: ״בְּנוֹ בְעֹר״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָבִיו בְּנוֹ הוּא לוֹ בִּנְבִיאוּת.
נכתב: "בן בעור" (במדבר כ״ב:ה׳), ונכתב במקום אחר: "בנו בעור" (במדבר כ״ד:ג׳). רבי יוחנן אומר ביישוב הסתירה לכאורה: אביו של בלעם היה בנו בענייני נבואה, שכן בלעם היה נביא גדול ממנו בהרבה.
בִּלְעָם הוּא דְּלָא אָתֵי לְעָלְמָא דְּאָתֵי, הָא אַחֲרִינֵי אָתוּ. מַתְנִיתִין מַנִּי?
הגמרא מסיקה מן המשנה: בלעם הוא מי שאינו בא לעולם הבא; אך אחרים מן הגויים באים לעולם הבא. של מי הדעה המובעת במשנה?
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, ״יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה כׇּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים״. ״יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה״ – אֵלּוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, ״כׇּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים״ – אֵלּוּ פּוֹשְׁעֵי גּוֹיִים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי נֶאֱמַר ״בְּכׇל גּוֹיִם״? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״כׇּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים״! אֶלָּא ״יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה״ – מַאן נִינְהוּ? ״כׇּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים״.
זהו בהתאם לדעתו של רבי יהושע, כפי שנלמד בברייתא שרבי אליעזר אומר: נאמר: "ישובו רשעים לשאולה, כל גויים שכחי אלוהים" (תהילים ט:יח). "ישובו רשעים לשאולה"; אלו הם חוטאי ישראל, שכן רק החוטאים נידונים לשאול. "כל גויים שכחי אלוהים"; אלו הם חוטאי אומות העולם. מן העובדה שנאמר: "כל גויים", ברור שאין לאף אחד מן הגויים חלק בעולם הבא. זו דבריו של רבי אליעזר. רבי יהושע אמר לו: וכי נאמר בפסוק שחוטאי ישראל יהיו ככל הגויים? לא נאמר אלא: "כל גויים שכחי אלוהים". אלא, ישובו רשעים לשאולה, ומי הם? הם כל גויים שכחי אלוהים. גויים יראי אלוהים יש להם חלק בעולם הבא.
וְאַף אוֹתוֹ רָשָׁע נָתַן סִימָן בְּעַצְמוֹ. אָמַר: ״תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים״. אִם תָּמוֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים – ״תְּהֵא אַחֲרִיתִי כָּמוֹהוּ״, וְאִם לָאו – ״הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי״.
ואותו אדם רשע, בלעם, גם נתן סימן בנוגע לעצמו. הוא אמר: "תמות נפשי מות ישרים, ותהי אחריתי כמוהו" (במדבר כג:י). אם אמות מות ישרים, מסיבות טבעיות, אחריתי תהיה כמוהו, כלומר, אזכה לחלק בעולם הבא כמו העם היהודי. ואם לא אמות מסיבות טבעיות: "אלכה לעמי" (במדבר כד:יד), כלומר, גורלי יהיה כגורל שאר הרשעים שבדורי, שאין להם חלק בעולם הבא.
״וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן״. תָּנָא: מִדְיָן וּמוֹאָב לֹא הָיָה לָהֶם שָׁלוֹם מֵעוֹלָם. מָשָׁל לִשְׁנֵי כְּלָבִים שֶׁהָיוּ בָּעֵדֶר, וְהָיוּ צְהוּבִּין זֶה לָזֶה. בָּא זְאֵב עַל הָאֶחָד. אָמַר הָאֶחָד: אִם אֵינִי עוֹזְרוֹ, הַיּוֹם הוֹרֵג אוֹתוֹ, וּלְמָחָר בָּא עָלַי. הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם וְהָרְגוּ הַזְּאֵב. אָמַר רַב פָּפָּא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: כַּרְכּוּשְׁתָּא וְשׁוּנָּרָא עֲבַדוּ הִלּוּלָא מִתַּרְבָּא דְּבִישׁ גַּדָּא.
ביחס לפסוק: "וזקני מואב וזקני מדין הלכו וקסמים בידם, ויבואו אל בלעם" (במדבר כב:ז), נלמד בברייתא: מדין ומואב קודם לכן מעולם לא היה שלום ביניהם, והם היו תמיד במלחמה זה עם זה. מה גרם להם לעשות שלום באותה שעה? יש משל על שני כלבים שהיו עם העדר, והיו עוינים זה לזה. בא זאב ותקף אחד. השני אמר: אם איני עוזר לו, היום הוא הורג אותו ומחר הוא בא לתקוף אותי. שניהם הלכו והרגו את הזאב. מואב ומדין התאחדו יחד כדי להתמודד עם האיום המשותף האפשרי, העם היהודי. רב פפא אומר שזה תואם את הפתגם שאנשים אומרים: סמור [karkushta] וחתול עשו חתונה משומן האומלל. למרות שנאתם זה לזה, הם מתאחדים לטובתם ההדדית על חשבון צד שלישי.
״וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם״. וְשָׂרֵי מִדְיָן לְהֵיכָן אֲזוּל? כֵּיוָן דַּאֲמַר לְהוּ: ״לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁיבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר״, אָמְרוּ: כְּלוּם יֵשׁ אָב שֶׁשּׂוֹנֵא אֶת בְּנוֹ?
נכתב: "וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם" (במדבר כ"ב:ח'). הגמרא שואלת: ולאן הלכו שרי מדין שליוו את שרי מואב ? הגמרא משיבה: כיוון שבלעם אמר להם: "לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כאשר ידבר ה' אליי" (במדבר כ"ב:ח'), זקני מדין אמרו: אם הוא מבקש רשות מן ה', הוא לא יצטרף אלינו, שכן וכי יש אב ששונא את בנו? ודאי שה' יסייע לעם היהודי.
אָמַר רַב נַחְמָן: חוּצְפָּא אֲפִילּוּ כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא מַהֲנֵי. מֵעִיקָּרָא כְּתִיב: ״לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם״, וּלְבַסּוֹף כְּתִיב: ״קוּם לֵךְ אִתָּם״. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: חוּצְפָּא מַלְכוּתָא בְּלָא תָּאגָא הִיא, דִּכְתִיב: ״וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי וְגוֹ׳״.
רב נחמן אומר: החוצפה מועילה אפילו כלפי שמים. כיצד? בתחילה נאמר שה' אמר לבלעם: "לא תלך עמהם" (במדבר כ"ב:י"ב), ולבסוף לאחר שבלעם התעקש ושאל, נאמר: "קום לך אתם" (במדבר כ"ב:כ'). רב ששת אומר: החוצפה היא מלכות בלא כתר, שכן יש בה טענה למנהיגות, וחסר לה רק הטקס הרשמי של ההכתרה למלך, כפי שנאמר: "ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני" (שמואל ב ג:ל"ט). בני צרויה, מחמת חוצפתם, היו תקיפים כדוד עצמו.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּלְעָם חִיגֵּר בְּרַגְלוֹ אַחַת הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי״. שִׁמְשׁוֹן בִּשְׁתֵּי רַגְלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנּוֹשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס״. בִּלְעָם סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁתֻם הָעָיִן״.
רבי יוחנן אומר: בלעם היה נכה באחת מרגליו, כפי שנאמר עליו: "וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי" (במדבר כג:ג). שמשון היה נכה בשתי רגליו, כפי שנאמר לגבי שמשון, שהיה משבט דן, בברכתו הנבואית של יעקב: "דן יהיה נחש עלי דרך, שפיפון עלי אורח הנשך עקבי סוס" (בראשית מט:יז). רבי יוחנן מפרש את שפיפון כרבים של שפי, ומכאן רמז לנכות בשתי הרגליים. בלעם היה עיוור באחת מעיניו, כפי שנאמר: "שתום העין" (במדבר כד:ג), ומכאן שעין אחת הייתה פקוחה והאחרת עיוורת.
קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה. כְּתִיב הָכָא: ״נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה וְגוֹ׳״. אִיתְּמַר, מָר זוּטְרָא אָמַר: קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא אָמַר: שֶׁבָּא עַל אֲתוֹנוֹ. מַאן דְּאָמַר קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה – כְּדַאֲמַרַן, וּמַאן דְּאָמַר בָּא עַל אֲתוֹנוֹ הָיָה – כְּתִיב הָכָא: ״כָּרַע שָׁכַב״, וּכְתִיב הָתָם: ״בֵּין רַגְלֶיהָ
הגמרא מספרת: בלעם היה קוסם באמצעות איבר מינו. נאמר כאן: "נופל וגלוי עיניים" (במדבר כד:ד), ונאמר שם: "והמן נופל על המיטה אשר אסתר עליה" (אסתר ז:ח), ללמד שלפועל "נופל" יש הקשרים מיניים. נאמר שיש מחלוקת אמוראים בעניין זה. מר זוטרא אומר: בלעם היה קוסם באמצעות איבר מינו. מר, בנו של רבינא, אומר: הוא בא על אתונו. מי שאומר שהוא היה קוסם באמצעות איבר מינו לומד זאת כפי שאמרנו. ומי שאומר שהוא בא על אתונו לומד זאת כך: נאמר כאן: "כרע שכב" (במדבר כד:ט), ונאמר שם: "בין רגליה