וְאַף אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי טָעָה וְחָתַם, דְּהָא יֵהוּא צַדִּיקָא רַבָּה הֲוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל יֵהוּא יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל״, וּכְתִיב: ״וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּכׇל לְבָבוֹ לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרׇבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל״.
ואפילו אחיה השילוני טעה בעניין זה וחתם שיקבל את כל הצהרותיו של ירבעם. ודורות לאחר מכן הדבר גרם ליהוא לחטוא. הגמרא מסבירה: שכן יהוא היה אדם צדיק ביותר. כפי שנאמר: "ויאמר ה' אל יהוא: יען אשר היטבת לעשות הישר בעיני, ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב, בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל" (מלכים ב׳ י:ל). וכתוב: "ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה', אלוהי ישראל, בכל לבבו; לא סר מעל חטאות ירבעם, אשר החטיא את ישראל" (מלכים ב׳ י:לא).
מַאי גְּרַמָא לֵיהּ? אָמַר אַבָּיֵי: בְּרִית כְּרוּתָה לַשְּׂפָתַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״אַחְאָב עָבַד אֶת הַבַּעַל מְעָט יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה״. רָבָא אָמַר: חוֹתָמוֹ שֶׁל אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי רָאָה, וְטָעָה.
מה גרם ליהוא לעשות כן? אביי אומר: ברית כרותה לשפתיים, כפי שנאמר שיהוא אמר בערמה בניסיון ללכוד את כהני הבעל: "אחאב עבד את הבעל מעט, ויהוא יעבדנו הרבה" (מלכים ב׳ י׳:י״ח). אף שלא זו הייתה כוונתו, מרגע שהדברים יצאו מפיו הוא החל ללכת בדרך להגשמתם. רבא אומר: הוא ראה את החותם של אחיה השילוני על כתב ההמלכה של ירבעם וטעה וסבר שמותר לנהוג כפי שנהג ירבעם.
דִּכְתִיב: ״וְשַׁחֲטָה שֵׂטִים הֶעְמִיקוּ וַאֲנִי מוּסָר לְכֻלָּם״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵם הַעֲמִיקוּ מִשֶּׁלִּי. אֲנִי אָמַרְתִּי: כֹּל שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לָרֶגֶל עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, וְהֵם אָמְרוּ: כׇּל הָעוֹלֶה לָרֶגֶל יִדָּקֵר בַּחֶרֶב.
הגמרא ממשיכה בדיונה על ירבעם. לגבי מה שנכתב: "והשׂטים העמיקו שחטה ואני מוסר לכולם" (הושע ה:ב), רבי יוחנן אומר כי הקדוש ברוך הוא אומר: הם גזרו גזירות שהן עמוקות יותר וקיצוניות יותר משלי. אני אמרתי: כל מי שאינו עולה לירושלים לרגל עובר על מצוות עשה, והם אמרו: כל מי שעולה לירושלים לרגל יידקר בחרב. בדרך זו הצליח ירבעם למנוע מתושבי ממלכת ישראל לעלות לירושלים.
״וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וְיָרׇבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָים וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה״. תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: עֵת הִיא מְזוּמֶּנֶת לְפוּרְעָנוּת.
הפסוק קובע: "ויהי בעת ההיא, וירבעם יצא מירושלים, ואחיה השילוני הנביא מצאו בדרך, והוא מתכסה בשלמה חדשה, ושניהם לבדם בשדה" (מלכים א׳ י״א:כ״ט). נלמד בשם רבי יוסי: הביטוי "בעת ההיא" מציין כי זו עת שנקבעה לפורענות.
״בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ״, תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: עֵת מְזוּמֶּנֶת לְפוּרְעָנוּת. ״בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ״, תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: עֵת מְזוּמֶּנֶת לְטוֹבָה. ״וּבְיוֹם פׇּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם״, תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: עֵת הִיא מְזוּמֶּנֶת לְפוּרְעָנוּת. ״וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו״, תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: עֵת מְזוּמֶּנֶת לְפוּרְעָנוּת.
הפסוק קובע: "בעת פקודתם יאבדו" (ירמיהו נא:יח). נלמד בשם רבי יוסי: הביטוי "בעת" מציין שזו עת המיועדת לפורענות. הפסוק קובע: "בעת רצון עניתיך" (ישעיהו מט:ח). נלמד בשם רבי יוסי: הביטוי "בעת רצון" מציין שזו עת המיועדת לטובה. הפסוק קובע: "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות לב:לד). נלמד בשם רבי יוסי: הביטוי "וביום פקדי" מציין כי זו עת המיועדת לפורענות. הפסוק קובע: "ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו" (בראשית לח:א). נלמד בשם רבי יוסי: הביטוי "בעת ההיא" מציין שזו עת המיועדת לפורענות.
״וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם כִּי שְׁכֶם בָּא כׇל יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ״. תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: מָקוֹם מְזוּמָּן לְפוּרְעָנוּת. בִּשְׁכֶם עִינּוּ אֶת דִּינָה, בִּשְׁכֶם מָכְרוּ אֶחָיו אֶת יוֹסֵף, בִּשְׁכֶם נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד.
הפסוק קובע: "וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶמָה; כִּי כָל יִשְׂרָאֵל בָּאוּ שְׁכֶם, לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ" (מלכים א׳ 12:1). נלמד בשם רבי יוסי: שכם היא מקום המיועד לפורענות. בשכם עינו ואנסו את דינה, בפאתי שכם מכרו האחים את יוסף, ובשכם נחלקה מלכות בית דוד.
״וְיָרׇבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלָיִם״, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: שֶׁיָּצָא מִפִּיתְקָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם.
באשר לפסוק הקובע: "וַיֵּצֵא יָרָבְעָם מִירוּשָׁלַיִם" (מלכים א' יא:כט), רבי חנינא בר פפא אומר: משמעות הדבר היא שהוא עזב את גורלה של ירושלים, כלומר, הוא הוציא את עצמו מכלל יושבי ירושלים, ולעולם לא ישוב.
״וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה״. מַאי ״בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה״? אָמַר רַב נַחְמָן: כְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה. מָה שַׂלְמָה חֲדָשָׁה אֵין בָּהּ שׁוּם דּוֹפִי – אַף תּוֹרָתוֹ שֶׁל יָרׇבְעָם לֹא הָיָה בָּהּ שׁוּם דּוֹפִי. דָּבָר אַחֵר: ״שַׂלְמָה חֲדָשָׁה״ – שֶׁחִידְּשׁוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא שָׁמְעָה אֹזֶן מֵעוֹלָם.
הפסוק קובע: "והנביא אחיה השילוני מצאו בדרך, והוא מתכסה בשמלה חדשה [ḥadasha], ושניהם לבדם בשדה." מה נלמד מן הביטוי "בשמלה חדשה"? רב נחמן אומר: זה היה כמו שמלה חדשה; כשם שלשמלה חדשה אין פגם, כך גם לימוד התורה של ירבעם באותו זמן היה ללא פגם. לחלופין, "שמלה חדשה" מלמד שהם חידשו [sheḥideshu] דברים שאוזן מעולם לא שמעה.
מַאי ״וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁכׇּל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דּוֹמִין לִפְנֵיהֶם כְּעִשְׂבֵי הַשָּׂדֶה. וְאִיכָּא דְּאָמַר: שֶׁכׇּל טַעֲמֵי תּוֹרָה מְגוּלִּין לָהֶם כַּשָּׂדֶה.
מה נלמד מן הביטוי "ושניהם היו לבדם בשדה"? רב יהודה אומר כי רב אומר: הדבר מלמד שכל חכמי התורה של אותו דור נראו, ביחס אליהם, כעשב השדה, שכן היו חכמים מכל האחרים. ויש אומרים: הדבר מלמד שכל טעמי התורה נתגלו להם כשדה הגלוי לעיני כול.
״לָכֵן תִּתְּנִי שִׁלּוּחִים עַל מוֹרֶשֶׁת גַּת בָּתֵּי אַכְזִיב לְאַכְזָב לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶן, מִי שֶׁהָרַג אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וְהוֹרִישׁ אֶתְכֶם גַּת, תִּתְּנוּ שִׁילּוּחִים לְבָנָיו? ״בָּתֵּי אַכְזִיב לְאַכְזָב לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל״.
הפסוק קובע: "לכן תתני שילוחים למורשת גת; בתי אכזיב לאכזב יהיו למלכי ישראל" (מיכה א:יד). רבי חנינא בר פפא אומר: כאשר הכתירו את ירבעם, יצאה בת קול ואמרה לנתיני ממלכת ישראל: מי שהרג את הפלשתי והנחיל לכם את העיר גת, כלומר, דוד המלך, אתם נותנים שילוחים לבניו ומורדים בהם? לבסוף, בתי אכזיב לאכזב יהיו למלכי ישראל, שכן גם מלכי ישראל יינטשו על ידי נתיניהם.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה, כְּאִילּוּ גּוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית״. וְאֵין אָבִיו אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ״. וְאֵין אִמּוֹ אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״.
רבי חנינא בר פפא אומר: כל הנהנה מן העולם הזה בלא לברך ברכה, כאילו גזל מן הקדוש ברוך הוא ומכנסת ישראל, שנאמר: "גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע, חבר הוא לאיש משחית" (משלי כח:כד). והמונח "אביו" מתייחס אל לא אחר מאשר הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "הלא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך" (דברים לב:ו). והמונח "אמו" מתייחס אל לא אחרת מאשר כנסת ישראל, שנאמר: "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" (משלי א:ח). אזכור התורה כיוצאת מן האם מלמד שהאם מייצגת את כנסת ישראל, ותורת האם היא מסורת העם היהודי.
מַאי ״חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית״? חָבֵר הוּא לְיָרׇבְעָם בֶּן נְבָט, שֶׁהִשְׁחִית יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
מה משמעות הביטוי "הוא חבר למשחית"? משמעותו היא שהוא חברו של ירבעם בן נבט, שהחטיא את העם של ישראל לפני אביהם שבשמים בכך שחטא והחטיא את הרבים.
״וְיַדַּח יָרׇבְעָם (בֶּן נְבָט) אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי ה׳ וְהֶחֱטִיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה״. אָמַר רַבִּי חָנִין: ״כִּשְׁתֵּי מַקְלוֹת הַמַּתִּיזוֹת זוֹ אֶת זוֹ״.
באשר לפסוק: "וַיַּדַּח יָרָבְעָם אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי ה׳, וְהֶחֱטִיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה" (מלכים ב׳ יז:כא), רבי חנין אומר: זה כמו שני מקלות שכאשר הם מתנגשים הם מקפיצים זה את זה, שכן בשל המריבה, ירבעם גרם לנתיני ממלכת ישראל להתרחק מן האל.
״וְדִי זָהָב״. אָמְרוּ דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי, אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיֹּאמְרוּ ׳דַּיי׳, גָּרַם לָהֶם לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. מָשָׁל: אֵין אֲרִי דּוֹרֵס וְנוֹהֵם מִתּוֹךְ קוּפָּה שֶׁל תֶּבֶן, אֶלָּא מִתּוֹךְ קוּפָּה שֶׁל בָּשָׂר.
§ אגב עגלי ירבעם, הגמרא דנה בעגל הזהב הנזכר בתורה. הפסוק קובע: "ודי זהב" (דברים א:א). בית מדרשו של רבי ינאי אמר: משה אמר לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, בגלל הזהב והכסף שהרבית לישראל ביציאת מצרים עד שאמרו די [dai], עושר זה גרם לישראל לעשות להם אלוהי זהב. השילוב של עושר ופנאי הותיר אותם חשופים לעבירה מסוג זה. יש משל לכך: אין אריה דורס ושואג על סל של תבן שאין לו ממנו הנאה; אלא הוא דורס ושואג על סל של בשר, שכן הוא שואג רק כשהוא שבע. במילים אחרות, האשמה אינה מוטלת עליהם בלבד.
אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: עַד יָרׇבְעָם הָיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹנְקִים מֵעֵגֶל אֶחָד, מִכָּאן וְאֵילָךְ מִשְּׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה עֲגָלִים. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין לָךְ כׇּל פּוּרְעָנוּת וּפוּרְעָנוּת שֶׁבָּאָה לְעוֹלָם שֶׁאֵין בָּהּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּהֶכְרֵעַ לִיטְרָא שֶׁל עֵגֶל הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְיוֹם פׇּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטֹּאתָם״.
רבי אושעיא אומר: עד ירבעם היה ישראל יונק, כלומר, סובל את ההשלכות, מעבודת עגל אחד שעשו במדבר. מכאן ואילך, היו יונקים משני עגלים ושלושה, שכן ירבעם הוסיף את העגלים בבית אל ובדן. רבי יצחק אומר: אין לך כל פורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בעודף של ליטרא של העגל הראשון. כאשר שוקלים חומר, לעיתים קרובות יש פער של עד אחד מעשרים וארבעה ממשקלו. הכוונה היא שחלק זעיר מחטא עגל הזהב מתווסף לכל עונש המוטל על העם היהודי, כפי שנאמר: "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות לב:לד), ומכאן שכפרה על חטא זה אינה שלמה, והעם היהודי ימשיך לסבול בגללו.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לְאַחַר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת נִגְבָּה פָּסוּק זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא בְאׇזְנַי קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ בְּיָדוֹ״.
רבי חנינא אומר: לאחר עשרים וארבעה דורות שחלפו מחטא העגל, נגבה החוב הנזכר בפסוק זה, שנאמר: "ויקרא באוזניי קול גדול לאמור: קרבו פקודות העיר ואיש כלי משחתו בידו" (יחזקאל ט:א). נבואה זו נאמרה עשרים וארבעה דורות לאחר חטא העגל.
״אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא שָׁב יָרׇבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה״. מַאי ״אַחַר״? אָמַר רַבִּי אַבָּא: אַחַר שֶׁתְּפָשׂוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיָרׇבְעָם בְּבִגְדוֹ, וְאָמַר לוֹ: חֲזוֹר בְּךָ, וַאֲנִי וְאַתָּה וּבֶן יִשַׁי נְטַיֵּיל בְּגַן עֵדֶן. אָמַר לוֹ: מִי בָּרֹאשׁ? בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ. אִי הָכִי, לָא בָּעֵינָא.
הפסוק קובע: "ואחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה" (מלכים א' י"ג:ל"ג). לאיזה אירוע רומז הפסוק באומרו: "אחר הדבר הזה"? רבי אבא אומר: זהו לאחר שהקדוש ברוך הוא אחז בירבעם בבגדו, כלומר, שלח נביאים והפציר בו, ואמר לו: חזור בתשובה, ואני ואתה ובן ישי נטייל יחד בגן עדן. ירבעם אמר לו: מי ילך בראש? הקב"ה אמר לירבעם: בן ישי ילך בראש. ירבעם אמר: אם כך, איני רוצה לחזור בתשובה.
רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה רְגִיל דַּהֲוָה קָא דָרֵישׁ בִּשְׁלֹשָׁה מְלָכִים. חֲלַשׁ, קַבֵּיל עֲלֵיהּ דְּלָא דָּרֵישׁ. כֵּיוָן
§ הגמרא מספרת: רבי אבהו היה רגיל לדרוש באריכות רבה על שלושת המלכים המנויים במשנה, שאין להם חלק בעולם הבא. הוא חלה, וקיבל על עצמו שלא ידרוש על אותם מלכים. פעם אחת