״גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה״. וְכִי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה לְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לִימֵּד תּוֹרָה, וְלִמְנַשֶּׁה בְּנוֹ לֹא לִימֵּד תּוֹרָה? אֶלָּא, מִכׇּל טוֹרַח שֶׁטָּרַח בּוֹ וּמִכׇּל עָמָל שֶׁעָמֵל בּוֹ, לֹא הֶעֱלָהוּ לְמוּטָב אֶלָּא יִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מְנַשֶּׁה וְאֶל עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ. וַיָּבֵא ה׳ עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה״.
"גם אלה משלי שלמה, אשר העתיקו אנשי חזקיהו מלך יהודה" (משלי כה:א), דבר המורה שחזקיהו לימד תורה והפיץ אותה לרבים. והאם ייתכן שחזקיהו מלך יהודה לימד תורה את כל העולם, ולמנשה בנו לא לימד תורה? אלא, ודאי שחזקיהו לימד את מנשה תורה רבה; ואף על פי כן, מכל יגיעתו כדי ללמד אותו ומכל עמלו כדי ללמד אותו, היו אלה רק ייסורים שהעלו אותו אל דרך הטוב, שנאמר: "וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו. ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור, וילכדו את מנשה בחחים ויאסרוהו בנחשתים ויוליכהו בבלה" (דברי הימים ב לג:י–יא).
וּכְתִיב: ״וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת פְּנֵי ה׳ אֱלֹהָיו וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבוֹתָיו. וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַים לְמַלְכוּתוֹ וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים״. הָא לָמַדְתָּ שֶׁחֲבִיבִין יִסּוּרִין.
וכך כתוב לאחר מכן: "וכאשר היה בצר לו, ביקש את ה' אלוהיו, וייכנע מאוד מלפני אלוהי אבותיו, ויתפלל אליו וייעתר לו, וישמע תחינתו, וישיבהו ירושלים למלכותו; אז ידע מנשה כי ה' הוא האלוהים" (דברי הימים ב׳ 33:12–13). למדת מן הדבר הזה שייסורים חביבים.
תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה בָּאוּ בַּעֲלִילָה, אֵלּוּ הֵן: קַיִן, עֵשָׂו וּמְנַשֶּׁה. קַיִן, דִּכְתִיב: ״גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא״. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוּם גָּדוֹל עֲוֹנִי מִשִּׁשִּׁים רִיבּוֹא שֶׁעֲתִידִין לַחְטוֹא לְפָנֶיךָ וְאַתָּה סוֹלֵחַ לָהֶם? עֵשָׂו, דִּכְתִיב: ״הַבְרָכָה אַחַת הִיא לָךְ אָבִי״. מְנַשֶּׁה – בַּתְּחִילָּה קָרָא לֶאֱלוֹהוֹת הַרְבֵּה, וּלְבַסּוֹף קָרָא לֵאלֹהֵי אֲבוֹתָיו.
אגב חזרתו בתשובה של מנשה, הגמרא מצטטת כי חכמים לימדו בברייתא: שלושה באו בדרישה, ואלו הם: קין, עשו ומנשה. קין בא בדרישה, כפי שנאמר: "גדול עווני מנשוא" (בראשית ד:יג). קין אמר לפני האל: ריבון העולמים, האם פשעי גדול יותר מפשעיהם של שש מאות אלף שעתידים לחטוא לפניך בעגל הזהב, ואתה בכל זאת תסלח להם? צריך להיות כפרה גם על פשעי. עשו בא בדרישה, כפי שנאמר: "הברכה אחת היא לך אבי?" (בראשית כז:לח). לגבי מנשה, בתחילה הוא קרא לאלים רבים, ותפילותיו לא נענו, ולבסוף הוא קרא לאלוהי אבותיו בדרישה: אם האל אינו עונה לתפילתי, הרי שכל האלים שווים לאלוהי אבותי.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו וְכוּ׳. תָּנָא: וּבַגְּבוּלִין, וּבִלְשׁוֹן עָגָה.
§ המשנה מלמדת: אבא שאול אומר: אף בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא נמצא מי שמבטא את השם המפורש של אלוהים כפי שהוא כתוב, באותיותיו. שנויה בברייתא: הכוונה היא למי שמבטא את השם באזורים המרוחקים מחוץ למקדש, ובלשון עממית [אגא], שלא לצורך מיוחד.
שְׁלֹשָׁה מְלָכִים וְאַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: יָרׇבְעָם – שֶׁרִיבֵּעַ עָם. דָּבָר אַחֵר: יָרׇבְעָם – שֶׁעָשָׂה מְרִיבָה בָּעָם. דָּבָר אַחֵר: יָרׇבְעָם – שֶׁעָשָׂה מְרִיבָה בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. בֶּן נְבָט – בֵּן שֶׁנִּיבַּט וְלֹא רָאָה.
במשנה, התנא מנה שלושה מלכים וארבעה הדיוטות שאין להם חלק בעולם הבא. חכמים לימדו בברייתא: ירבעם [Yorovam] הוא קיצור של מי שהשפיל את העם [riba am] היהודי. לחלופין, Yorovam הוא קיצור של מי שעורר מריבה בעם [meriva ba’am], וגרם לפילוג בין ממלכות יהודה וישראל. לחלופין, Yorovam הוא קיצור של מי שעורר מריבה בין העם [meriva bein ha’am] היהודי לבין אביהם שבשמים, שכן הנהיג את עבודת עגלי הזהב (מלכים א׳ י״ב:כ״ח–ל״א). הוא נקרא בן נבט מפני שהוא הבן שהביט [nibat] בניסיון להעריך את המצב אך לא ראה את המצב נכונה.
תַּנָּא: הוּא נְבָט, הוּא מִיכָה, הוּא שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. נְבָט – שֶׁנִּיבַּט וְלֹא רָאָה. מִיכָה – שֶׁנִּתְמַכְמֵךְ בְּבִנְיָן. וּמָה שְׁמוֹ? שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ.
נלמד בברייתא: על סמך דרשה של שמותיהם, שלוש הדמויות הללו מן התורה נחשבות לאותו אדם. הוא נקרא נבט, הוא נקרא מיכה, והוא נקרא שבע בן בכרי. נבט, שהביט [ניבט] ולא ראה, סבר שהוא מיועד לגדולה, ודבר זה התקיים רק בבנו. מיכה, שנמחך [נתמחמך] בבניין ערי המסכנות פיתום ורעמסס, ניצל בדרך נס. ומהו שמו האמיתי? שמו הוא שבע בן בכרי.
תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה נִיבְּטוּ וְלֹא רָאוּ, וְאֵלּוּ הֵן – נְבָט, וַאֲחִיתוֹפֶל, וְאִיצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה.
החכמים לימדו בברייתא: שלושה הסתכלו אך לא ראו, וכתוצאה מכך טעו בנבואותיהם. ואלו הם: נבט, ואחיתופל, ואצטגניני פרעה.
נְבָט רָאָה אֵשׁ שֶׁיּוֹצֵאת מֵאַמָּתוֹ. הוּא סָבַר אִיהוּ מָלֵיךְ, וְלָא הִיא. יָרׇבְעָם הוּא דִּנְפַק מִינֵּיהּ.
הגמרא מפרטת: נבט ראה אש יוצאת מאיברו. הוא חשב שמשמעות הדבר היא שהוא ימלוך. אך אין זה כך. משמעות הדבר הייתה שירבעם הוא שייצא ממנו וימלוך.
אֲחִיתוֹפֶל רָאָה צָרַעַת שֶׁזָּרְחָה לוֹ עַל אַמָּתוֹ. הוּא סָבַר אִיהוּ מָלֵךְ, וְלָא הִיא. בַּת שֶׁבַע בִּתּוֹ הוּא דִּנְפַק מִינַּהּ שְׁלֹמֹה.
אחיתופל ראה צרעת שזרחה על איבר מינו והוא חשב שהוא ימלוך. אך אין הדבר כן. אלא מבת שבע בתו, כלומר בת בנו, יצא שלמה המלך.
אִיצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה, דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ״הֵמָּה מֵי מְרִיבָה״? הֵמָּה שֶׁרָאוּ אִיצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה וְטָעוּ. רָאוּ שֶׁמּוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּמַיִם הוּא לוֹקֶה, אָמַר: ״כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ״. וְהֵן לֹא יָדְעוּ שֶׁעַל עִסְקֵי מֵי מְרִיבָה לוֹקֶה.
החרטומים של פרעה ראו וטעו, כדברי רבי חמא ברבי חנינא, שאמר: מה פירוש מה שנאמר: "המה מי מריבה" (במדבר כ:יג)? אלו הם המים שראו החרטומים של פרעה, וטעו בהם. שכן ראו בכוכבים שמושיען של ישראל ילקה במים, ולכן אמר פרעה: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שמות א:כב), מתוך הנחה שכל מושיע אפשרי יטבע. והם לא ידעו שעל עסקי מי מריבה עתיד משה ללקות ולא יורשה להיכנס לארץ ישראל.
וּמְנָא לַן דְּלָא אָתֵי לְעָלְמָא דְּאָתֵי? דִּכְתִיב: ״וַיְהִי בַּדָּבָר הַזֶּה לְחַטַּאת בֵּית יָרׇבְעָם וּלְהַכְחִיד וּלְהַשְׁמִיד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״. ״לְהַכְחִיד״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וּלְהַשְׁמִיד״ – לָעוֹלָם הַבָּא.
הגמרא חוזרת לדיונה בירבעם. ומנין לנו שירבעם אינו נכנס לעולם הבא? הדבר נלמד מן הפסוק, כפי שנאמר: "ובדבר הזה היתה חטאת לבית ירבעם ולהכחיד ולהשמיד מעל פני האדמה" (מלכים א יג:לד). ניתן לפרש זאת כך: להכחידו בעולם הזה, ולהשמידו לעולם הבא.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה יָרׇבְעָם לַמַּלְכוּת? מִפְּנֵי שֶׁהוֹכִיחַ אֶת שְׁלֹמֹה. וּמִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ? מִפְּנֵי שֶׁהוֹכִיחוֹ בָּרַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו״. אָמַר לוֹ: דָּוִד אָבִיךָ פָּרַץ פְּרָצוֹת בַּחוֹמָה כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל, וְאַתָּה גָּדַרְתָּ אוֹתָם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אַנְגַּרְיָא לְבַת פַּרְעֹה.
רבי יוחנן אומר: בזכות איזו מעלה זכה ירבעם לעלות למלוכה? היה זה בשל כך שהוכיח את שלמה על חטאיו. ועל איזה מעשה רע נענש ואיבד את הכול? היה זה בשל כך שהוכיח את שלמה ובייש אותו ברבים, כפי שנאמר: "וזה הדבר אשר הרים יד במלך: שלמה בנה את המלוא, סגר את פרץ עיר דוד אביו" (מלכים א יא:כז). ירבעם אמר לשלמה: דוד אביך עשה פרצות בחומה כדי שעם ישראל יוכלו לעלות לרגל, ואתה סתמת אותן כדי להטיל עבודת כפייה [אנגַרְיָה] למען בת פרעה, אשתך.
וּמַאי ״וְזֶה אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ״? אָמַר רַב נַחְמָן: שֶׁחָלַץ תְּפִילָּיו בְּפָנָיו. אָמַר רַב נַחְמָן: גַּסּוּת הָרוּחַ שֶׁהָיָה בּוֹ בְּיָרׇבְעָם טְרָדַתּוּ מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר יָרׇבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד. אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה׳ בִּירוּשָׁלִַים וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה״.
ומה משמעות הביטוי "וזה היה הדבר אשר הרים יד במלך"? רב נחמן אומר: הוא הסיר את תפיליו לפני שלמה, ובכך הראה שאינו מחשיב את שלמה לנעלה ממנו. רב נחמן אומר: הגאווה שהייתה בירבעם הדיחה אותו מן העולם הבא, כפי שנאמר: "ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד. אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית יהוה בירושלים, ושב לב העם הזה אל אדניהם אל רחבעם מלך יהודה והרגוני ושבו אל רחבעם מלך יהודה" (מלכים א׳ י״ב:כ״ו–כ״ז).
אֲמַר: גְּמִירִי דְּאֵין יְשִׁיבָה בַּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵּית יְהוּדָה בִּלְבָד. כֵּיוָן דְּחָזוּ לֵיהּ לִרְחַבְעָם דְּיָתֵיב וַאֲנָא קָאֵימְנָא, סָבְרִי: הָא מַלְכָּא וְהָא עַבְדָּא. וְאִי יָתֵיבְנָא, מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת הוּא, וְקָטְלִין לִי וְאָזְלוּ בָּתְרֵיהּ. מִיָּד ״וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַים הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן״.
ירבעם חישב ואמר: כך מקובל במסורת שישיבה בעזרת המקדש מותרת רק למלכי בית יהודה בלבד. כאשר יראו את רחבעם, שיושב, ויראו אותי עומד, יחשבו: זה, רחבעם, הוא המלך, וזה, ירבעם, הוא העבד. ואם אשב שם, איחשב למורד במלכות, ויהרגו אותי וילכו אחריו. מיד, אירע הדבר הבא: "וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַיִם; הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית־אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן" (מלכים א יב:כח–כט).
מַאי ״וַיִּוָּעַץ״? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שֶׁהוֹשִׁיב רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק. אֲמַר לְהוּ: חָתְמִיתוּ עַל כֹּל דְּעָבֵידְנָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: הִין. אֲמַר לְהוּ: מַלְכָּא בָּעֵינָא לְמִיהְוֵי. אֲמַרוּ לֵיהּ: הִין. כֹּל דְּאָמֵינָא לְכוּ עָבֵידְתּוּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: הִין. אֲפִילּוּ לְמִפְלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה? אֲמַר לֵיהּ צַדִּיק: חַס וְחָלִילָה! אֲמַר לֵיהּ רָשָׁע לְצַדִּיק: סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּגַבְרָא כְּיָרׇבְעָם פָּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה? אֶלָּא לְמֵינְסִינְהוּ הוּא דְּקָא בָּעֵי, אִי קַבְּלִיתוּ לְמֵימְרֵיהּ.
מה משמעות הביטוי "וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ"? רבי יהודה אומר: משמעותו שהוא כינס את זקני מלכות ישראל והושיב רשע לצד צדיק ונועץ בהם. אמר לזקנים: האם אתם חותמים על כתב הרשאה לכל מה שאני עושה? אמרו לו: כן. אמר להם: אני רוצה להיות המלך. אמרו לו: כן. ירבעם אמר להם: האם תעשו כל מה שאומר לכם לעשות? אמרו לו: כן. אמר להם: אפילו לעבוד עבודה זרה? צדיק אחד אמר: חס ושלום; עבודת אלילים אינה מתקבלת. הרשע שישב לצדו אמר לצדיק: האם עולה על דעתך שאדם כמו ירבעם יעבוד עבודה זרה? אלא, הוא רק מבקש לנסות את היושבים כאן, כדי לקבוע אם הם מקבלים ויצייתו לדבריו.