קַבְעַן פְּלָנְיָא. לָא הֲוָה יָדַע מַאי קָאָמַר לֵיהּ. אֲתָא שְׁאֵיל בֵּי מִדְרְשָׁא, אֲמַר לֵיהּ: גַּזְלַן אֲמַר לָךְ, דִּכְתִיב: ״הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא מִבַּרְנִישׁ לְרַב אָשֵׁי: אִי הֲוַאי הָתָם, הֲוָה אָמֵינָא לֵיהּ: הֵיכִי קַבְעָךְ? בְּמַאי קַבְעָךְ? וְאַמַּאי קַבְעָךְ? וּמִמֵּילָא הֲוָה יָדְעִינָא. וְאִיהוּ סָבַר: מִילְּתָא דְאִיסּוּרָא קָאָמַר לֵיהּ.
פלוני קבעא ממני. לוי לא הבין מה אותו אדם אמר לו, שכן לא ידע את משמעות המילה קבא. לכן הלך ושאל בבית המדרש. אמרו לו: אותו אדם אמר לך: הוא גזל אותי, כפי שנאמר: "היקבע אדם אלוהים?" (מלאכי ג:ח). רבא ממקום שנקרא ברניש אמר לרב אשי: אילו הייתי שם במקומו של לוי, הייתי מנסה לברר את משמעות המילה בדרך אחרת, שכן הייתי אומר לו: כיצד הוא קבעא אותך? במה הוא קבעא אותך? ולמה הוא קבעא אותך? ומתוך תשובותיו הייתי מבין בעצמי מה נאמר. הגמרא מעירה: ואילו לוי, שלא עשה כך, סבר שאותו אדם מדבר על עניין של איסור ולא על עניין ממוני, ולכן שאלת שאלות אלו לא הייתה מועילה, שכן הן שייכות רק לעניינים ממוניים.
לָא הֲווֹ יָדְעִי רַבָּנַן מַאי ״סֵירוּגִין״. שַׁמְעוּהָ לְאַמְּתָא דְבֵי רַבִּי דַּחֲזָתִנְהוּ רַבָּנַן דַּהֲווֹ עָיְילִי פִּסְקֵי פִּסְקֵי, אֲמַרָה לְהוּ: עַד מָתַי אַתֶּם נִכְנָסִין סֵירוּגִין סֵירוּגִין.
הגמרא ממשיכה בדיונה במילים בלתי שגרתיות: החכמים לא ידעו את משמעותה של המילה seirugin, המופיעה במשנה. יום אחד הם שמעו את השפחה בביתו של רבי יהודה הנשיא אומרת לחכמים שראתה נכנסים לבית לא בבת אחת, אלא לסירוגין: עד מתי תיכנסו seirugin seirugin? ומכך הבינו שהמילה seirugin פירושה: במרווחים.
לָא הֲווֹ יָדְעִי רַבָּנַן מַאי ״חֲלוֹגְלוֹגוֹת״. יוֹמָא חַד שַׁמְעוּהָ לְאַמְּתָא דְבֵי רַבִּי דַּחֲזָית לְהָהוּא גַּבְרָא דְּקָא מְבַדַּר פַּרְפְּחִינֵיהּ, אֲמַרָה לֵיהּ: עַד מָתַי אַתָּה מְפַזֵּר חֲלוֹגְלוֹגְךָ.
מסופר באופן דומה כי החכמים לא ידעו את משמעותה של המילה ḥaloglogot, המוזכרת במשניות ובברייתות שונות. יום אחד הם שמעו את השפחה בביתו של רבי יהודה הנשיא אומרת לאדם מסוים שראתה מפזר את רגלת הגינה שלו: עד מתי תפזר את ה־ḥaloglogot שלך? וכך הבינו ש־ḥaloglogot פירושו רגלת הגינה.
לָא הֲווֹ יָדְעִי רַבָּנַן מַאי: ״סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ״. יוֹמָא חַד שַׁמְעוּהָ לְאַמְּתָא דְבֵי רַבִּי דַּהֲווֹת אָמְרָה לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָא מְהַפֵּךְ בְּשַׂעְרֵיהּ, אָמְרָה לֵיהּ: עַד מָתַי אַתָּה מְסַלְסֵל בִּשְׂעָרְךָ.
גם החכמים לא ידעו את משמעותה של המילה salseleha בפסוק: “Salseleha והיא תרוממך” (משלי ד:ח). יום אחד הם שמעו את השפחה בביתו של רבי יהודה הנשיא אומרת לאדם מסוים שהיה מסלסל את שערו: עד מתי תמשיך mesalsel את שערך? ומכאן הבינו שפירוש הפסוק הוא: הפוך בחכמה לכל צד, והיא תרוממך.
לָא הֲווֹ יָדְעִי רַבָּנַן מַאי ״וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד״. יוֹמָא חַד שַׁמְעוּהָ לְאַמְּתָא דְבֵי רַבִּי דַּהֲווֹת אָמְרָה לַחֲבֶירְתַּהּ: שְׁקוּלִי טָאטִיתָא וְטַאטִי בֵּיתָא.
עוד מסופר כי החכמים לא ידעו את משמעותן של המילים בפסוק: "ואטאטאיה [vetetetiha] במטאטא [matatei] השמד" (ישעיהו יד:כג). יום אחד שמעו את השפחה בביתו של רבי יהודה הנשיא אומרת לחברתה לעבודה: קחי מטאטא [tateita] וטאטאי [ta’ati] את הבית," וכך הבינו את משמעות המילים הללו.
לָא הֲווֹ יָדְעִי רַבָּנַן מַאי ״הַשְׁלֵךְ עַל ה׳ יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ״. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: יוֹמָא חַד הֲוָה אָזְלִינָא בַּהֲדֵי הָהוּא טַיָּיעָא, הֲוָה דָּרֵינָא טוּנָא וַאֲמַר לִי: שְׁקוֹל יַהְבָּיךְ וּשְׁדִי אַגַּמְלַאי.
החכמים גם לא ידעו את משמעותה של המילה yehavkha בפסוק: ״השלך על ה׳ יהבך והוא יכלכלך״ (תהילים נה:כג). רבה בר בר חנה אמר: יום אחד הייתי מהלך עם ערבי אחד [Tayya’a], ונשאתי משא, והוא אמר לי: קח את הyehav שלך והשלך אותו על הגמל שלי, ומכאן הבנתי ש-yehav פירושו משא.
מַתְנִי׳ שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל יָעֵל פָּשׁוּט וּפִיו מְצוּפֶּה זָהָב, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת מִן הַצְּדָדִין. שׁוֹפָר מַאֲרִיךְ וַחֲצוֹצְרוֹת מְקַצְּרוֹת, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בְּשׁוֹפָר.
משנה:השופר שבו השתמשו בראש השנה במקדש היה עשוי מקרן ישרה של יעל, ופיו, בית התקיעה שבו תוקעים, היה מצופה זהב. והיו שם שתי חצוצרות, אחת בכל אחד משני הצדדים של התוקע בשופר. השופר היה משמיע תקיעה ארוכה, ואילו החצוצרות היו משמיעות תקיעה קצרה, מפני שמצוות היום היא בשופר.
וּבְתַעֲנִיּוֹת בְּשֶׁל זְכָרִים כְּפוּפִין, וּפִיהֶן מְצוּפֶּה כֶּסֶף, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בָּאֶמְצַע. שׁוֹפָר מְקַצֵּר וַחֲצוֹצְרוֹת מַאֲרִיכוֹת, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּחֲצוֹצְרוֹת.
וּבְנִיגוּד לְזֹאת, הַשׁוֹפָרוֹת שֶׁהָיוּ בְּשִׁימוּשׁ בְּתַּעֲנִיּוֹת צִבּוּר הָיוּ עֲשׂוּיִים מִקַּרְנֵי אֵילִים כְּפוּפוֹת, וּפִיהֶם הָיָה מְצֻפֶּה כֶּסֶף. הָיוּ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בָּאֶמְצַע בֵּין הַשׁוֹפָרוֹת, וּהַשׁוֹפָר הָיָה תּוֹקֵעַ תְּקִיעָה קְצָרָה, וְאִילּוּ הַחֲצוֹצְרוֹת הָיוּ תּוֹקְעוֹת תְּקִיעָה אֲרֻכָּה, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם הִיא בַּחֲצוֹצְרוֹת.
שָׁוֶה הַיּוֹבֵל לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לַתְּקִיעָה וְלַבְּרָכוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה תּוֹקְעִין בְּשֶׁל זְכָרִים וּבַיּוֹבְלוֹת בְּשֶׁל יְעֵלִים.
יום הכיפורים של שנת היובל דומה לראש השנה לעניין הן תקיעות השופר שנשמעות והן הברכות הנוספות הנאמרות בתפילת העמידה. רבי יהודה חולק ואומר: יש הבדל בין שני הימים: בראש השנה תוקעים בקרני אילים, ואילו בשנות היובל תוקעים בקרני יעלים.
גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי לֵוִי: מִצְוָה שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים בִּכְפוּפִין, וְשֶׁל כׇּל הַשָּׁנָה בִּפְשׁוּטִין. וְהָתְנַן: שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל יָעֵל פָּשׁוּט! הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הָיוּ תּוֹקְעִין בְּשֶׁל זְכָרִים כְּפוּפִין, וּבַיּוֹבְלוֹת בְּשֶׁל יְעֵלִים.
גמרא:רבי לוי אמר: המצווה של ראש השנה ושל יום הכיפורים של שנת היובל היא לתקוע בשופרות כפופים, ושל שאר ימות השנה, בתעניות, היא לתקוע בשופרות פשוטים. הגמרא מקשה: והרי שנינו אחרת במשנה: השופר שהיה בשימוש בראש השנה היה עשוי מן הקרן הפשוטה של יעל? הגמרא מתרצת: רבי לוי אמר את דבריו בהתאם לדעתו של אותו תנא, רבי יהודה, כפי שנשנה בברייתא: רבי יהודה אומר: בראש השנה היו תוקעים בקרניים הכפופות של אילים, ובימי הכיפורים של שנות היובל בקרניים של יעלים.
וְלֵימָא הִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה! אִי אָמְרַתְּ הִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, הֲוָה אָמֵינָא: אֲפִילּוּ שֶׁל יוֹבֵל נָמֵי כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא שואלת: אם כן, שתאמר בפשטות שההלכה היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה. מדוע היה צורך לצטט את הברייתא במלואה, כאילו היא מספקת מידע חדש? הגמרא מסבירה: אילו היית אומר שההלכה היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה, הייתי אומר כי הוא, רבי לוי, סובר בהתאם לדעתו של רבי יהודה אפילו ביחס לשופר שבו משתמשים בשנת היובל, כלומר, שיש לתקוע אז בקרן יעלים. לכן הגמרא מלמדת אותנו שהוא מסכים עם רבי יהודה רק ביחס לראש השנה, ולא ביחס לשום עניין אחר.
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה — כַּמָּה דְּכָיֵיף אִינִישׁ דַּעְתֵּיהּ, טְפֵי מְעַלֵּי; וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים — כַּמָּה דְּפָשֵׁיט אִינִישׁ דַּעְתֵּיהּ, טְפֵי מְעַלֵּי. וּמָר סָבַר: בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה — כַּמָּה דְּפָשֵׁיט אִינִישׁ דַּעְתֵּיהּ, טְפֵי מְעַלֵּי; וּבְתַעֲנִיּוֹת — כַּמָּה דְּכָיֵיף אִינִישׁ דַּעְתֵּיהּ, טְפֵי מְעַלֵּי.
הגמרא שואלת: ביחס לאיזה עיקרון נחלקו התנאים הללו? חכם אחד, רבי יהודה, סבור כי בראש השנה, ככל שאדם מכופף יותר את דעתו ומשפיל את עצמו על ידי כפיפה בתפילה, הרי זה משובח יותר. לכן תוקעים בשופר כפוף כרמז לדעתנו ולגופנו הכפופים. אבל ביום הכיפורים, ככל שאדם מיישר את דעתו יותר ומתפלל בפשטות, הרי זה משובח יותר. לכן תוקעים בשופר פשוט. והחכם האחר, התנא הסתמי של המשנה, סובר את ההפך: בראש השנה, ככל שאדם מיישר את דעתו יותר ונמנע מכל עקמומיות, הרי זה משובח יותר. בתעניות, לעומת זאת, ככל שאדם מכופף יותר את דעתו ומשפיל את עצמו, הרי זה משובח יותר.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria