זוֹ בֵּירָם.
זוהי העיר הנקראת בירם.
מַאי גּוֹלָה? אָמַר רַב יוֹסֵף: זוֹ פּוּמְבְּדִיתָא. מַאי כִּמְדוּרַת הָאֵשׁ? תָּנָא: כׇּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל אֲבוּקָה בְּיָדוֹ וְעוֹלֶה לְרֹאשׁ גַּגּוֹ.
§ המשנה לימדה: הוא היה מניף את הלפיד הלוך ושוב ולמעלה ולמטה, עד שהיה רואה את כל הגולה שלפניו דולקת כמדורה גדולה אחת. הגמרא שואלת: מהי משמעותו בהקשר זה של המונח גולה, שבוודאי אינו יכול להתייחס לכל הגולה שבעולם? רב יוסף אמר: זו מתייחסת לעיר פומבדיתא שבבבל. הגמרא מוסיפה ושואלת: מהי משמעות הביטוי: כמו מדורה גדולה אחת? שנויה בברייתא: כל אחד ואחד היה נוטל לפיד בידו ועולה לראש גגו ומדליק אותו. בדרך זו הייתה כל העיר נראית כמדורה גדולה אחת.
תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף חָרִים וּכְיָיר וּגְדֹר וְחַבְרוֹתֶיהָ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בֵּינֵי וּבֵינֵי הֲווֹ קָיְימִי. אִיכָּא דְּאָמְרִי: לְהָךְ גִּיסָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֲווֹ קָיְימִי. מָר חָשֵׁיב דְּהַאי גִּיסָא, וּמָר חָשֵׁיב דְּהַאי גִּיסָא.
שנינו בברייתא שרבי שמעון בן אלעזר אומר: גם היו מדליקים משואות בחרים, וקייר וגדר, ובמקומות הסמוכים להם. יש אומרים שהמקומות שהוסיף רבי שמעון בן אלעזר נמצאים בין המקומות הנזכרים במשנה, ואילו יש אומרים שהם נמצאים בעבר האחר של ארץ ישראל, בצד הקרוב יותר לבבל. התנא במשנה מונה את המקומות המצויים בצד אחד של ארץ ישראל, ואילו התנא בברייתא מונה את המקומות המצויים בצד האחר.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֵּין כׇּל אַחַת וְאַחַת שְׁמוֹנֶה פַּרְסָאוֹת. כַּמָּה הָווּ לְהוּ? תְּלָתִין וְתַרְתֵּין, וְהָא הָאִידָּנָא טוּבָא הָווּ! אָמַר אַבָּיֵי: אִסְתַּתּוֹמֵי אִסְתַּתּוּם לְהוּ דַּרְכֵי.
רבי יוחנן אמר: בין כל אחת ואחת מן התחנות היה מרחק של שמונה פרסאות. הגמרא שואלת: כמה פרסאות הן אלו בסך הכול? שלושים ושתיים פרסאות. הגמרא מוסיפה ושואלת: וכי אין המרחק מהר הזיתים לבית בלטין כיום גדול יותר משלושים ושתיים פרסאות? אמר אביי: הדרכים הישירות נסתמו, ולכן בימינו אנשים חייבים להשתמש בדרכים עקיפות, והמסע מתארך הרבה יותר.
דִּכְתִיב: ״לָכֵן הִנְנִי שָׂךְ אֶת דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים״, רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר מֵהָכָא, דִּכְתִיב: ״נְתִיבוֹתַי עִוָּה״.
הגמרא מביאה מקור לטענה זו. כפי שנכתב: "לכן הנני שׂךְ את דרכך בסירים, וגדרתי את גדרה, ונתיבותיה לא תמצא" (הושע ב:ח). רב נחמן בר יצחק אמר: הדבר נלמד מכאן, כפי שנכתב: "עִוָּה דרכי" (איכה ג:ט), דבר המורה שבמהלך הגלות הדרכים נעשו ארוכות יותר.
מַתְנִי׳ חָצֵר גְּדוֹלָה הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם וּבֵית יַעְזֵק הָיְתָה נִקְרֵאת, וּלְשָׁם כׇּל הָעֵדִים מִתְכַּנְּסִין. וּבֵית דִּין בּוֹדְקִין אוֹתָם שָׁם. וּסְעוּדוֹת גְּדוֹלוֹת עוֹשִׂין לָהֶם, בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהוּ רְגִילִין לָבֹא.
משנה:הייתה חצר גדולה בירושלים, שנקראה בית יעזק. ושם כל העדים הבאים להעיד על מולד הירח היו מתכנסים, ובית הדין של שבעים ואחד דיינים היה בודק אותם שם. והם היו מכינים להם סעודות גדולות, כדי שיהיו נכונים ורגילים לבוא ולהגיש את עדותם.
בָּרִאשׁוֹנָה לֹא הָיוּ זָזִין מִשָּׁם כׇּל הַיּוֹם. הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁיְּהוּ מְהַלְּכִין אַלְפַּיִם אַמָּה לְכׇל רוּחַ.
בתחילה, כאשר עדים היו מגיעים בשבת ממקום רחוק, לא היו זזים משם כל היום, שכן יצאו מתחום השבת שלהם, ולפיכך נאסר עליהם ללכת יותר מארבע אמות לכל כיוון לאחר שהשלימו את שליחותם. מתוך חשש שהגבלה זו תרתיע עדים מלבוא, רבן גמליאל הזקן התקין שהעדים יהיו רשאים ללכת אלפיים אמה לכל כיוון.
וְלֹא אֵלּוּ בִּלְבַד, אֶלָּא אַף חֲכָמָה הַבָּאָה לְיַילֵּד, וְהַבָּא לְהַצִּיל מִן הַדְּלֵיקָה וּמִן הַגַּיִיס וּמִן הַנָּהָר וּמִן הַמַּפּוֹלֶת — הֲרֵי אֵלּוּ כְּאַנְשֵׁי הָעִיר, וְיֵשׁ לָהֶם אַלְפַּיִם לְכׇל רוּחַ.
המשנה ממשיכה: ולא רק אלה העדים ניתנים להם אלפיים אמה ממקומם החדש, אלא דין זה חל גם על מיילדת הבאה ליילד תינוק, ועל מי שבא להציל יהודים מפני דליקה, מפני פלישת חיילי גויים, מפני נהר שוטף, או מפני מפולת של בניין. כל אלה נחשבים כבני העיר שאליה הגיעו, ולכן יש להם אלפיים אמה לכל רוח.
גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״בֵּית יַעְזֵק״ תְּנַן, אוֹ ״בֵּית יָזֵק״ תְּנַן? ״בֵּית יַעְזֵק״ תְּנַן — לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא הוּא, דִּכְתִיב: ״וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ״, אוֹ דִלְמָא ״בֵּית יָזֵק״ תְּנַן — לִישָּׁנָא דְצַעֲרָא הוּא, כְּדִכְתִיב: ״וְהוּא אָסוּר בָּאזִיקִּים״?
גמרא:דילמה הועלתה לפני החכמים: מהי הקריאה הנכונה של המשנה? האם למדנו: בית יעזק, או האם למדנו: בית יזק? הגמרא מסבירה את ההבדל בין שתי הגרסאות הללו. האם למדנו: בית יעזק, שהוא לשון נעלה, המציינת שזה היה מקום נאה שבו לעדים הייתה חוויה נעימה, כפי שנאמר: "ויעזקהו ויסקלהו" (ישעיהו ה:ב), שמראה כי השורש ע-ז-ק מציין שיפור? או שמא למדנו: בית יזק, שהוא לשון צער, המשקפת את העובדה שהעדים שהגיעו לשם בשבת לא הורשו לזוז משם כל אותו היום, כפי שנאמר: "והוא אסור באזיקים [bazikim]" (ירמיהו מ:א).
אָמַר אַבָּיֵי, תָּא שְׁמַע: סְעוּדוֹת גְּדוֹלוֹת הָיוּ עוֹשִׂין לָהֶם שָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ רְגִילִים לָבוֹא. דִּלְמָא תַּרְתֵּי הֲווֹ עָבְדִי בְּהוּ.
אביי אמר: בוא ושמע את המשנה: היו עושים להם שם סעודות גדולות, כדי שיהיו רגילים לבוא ולהגיש את עדותם. מכאן עולה שהעדים התקבלו בסבר פנים יפות, בהתאם לשם בית יעזק. הגמרא דוחה טענה זו: שמא עשו להם שני דברים עבורם, כלומר, סיפקו להם סעודות אך גם הגבילו את תנועתם. לפיכך, אין ראיה מן המשנה לנוסח זה של השם.
מַתְנִי׳ כֵּיצַד בּוֹדְקִין אֶת הָעֵדִים? זוּג שֶׁבָּא רִאשׁוֹן — בּוֹדְקִין אוֹתוֹ רִאשׁוֹן. וּמַכְנִיסִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן, וְאוֹמְרִין לוֹ, אֱמוֹר כֵּיצַד רָאִיתָ אֶת הַלְּבָנָה: לִפְנֵי הַחַמָּה, אוֹ לְאַחַר הַחַמָּה? לִצְפוֹנָהּ, אוֹ לִדְרוֹמָהּ? כַּמָּה הָיָה גָּבוֹהַּ, וּלְאַיִן הָיָה נוֹטֶה, וְכַמָּה הָיָה רָחָב. אִם אָמַר לִפְנֵי הַחַמָּה — לֹא אָמַר כְּלוּם.
משנה:כיצד בודקין את העדים שבאו להעיד על מולד הירח? נוהגים בהם לפי הסדר, כך שאת הזוג של העדים שהגיע ראשון בודקים ראשון. מכניסים את הגדול שבשני העדים, ואומרים לו: אמור כיצד ראית את הירח. האם היה לפני החמה או לאחר החמה? לצפונה או לדרומה? כמה גבוה היה הירח מעל האופק, ולאיזה צד היה נוטה? וכמה רחב היה הוא? אם, למשל, אמר שראה את הירח לפני החמה, לא אמר כלום שיש בו ממש, שכן דבר זה בלתי אפשרי, ולכן או שהוא טועה או שהוא משקר.
וְאַחַר כָּךְ הָיוּ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ. אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם מְכֻוּוֹנִים — עֵדוּתָן קַיֶּימֶת. וּשְׁאָר כׇּל הַזּוּגוֹת, שׁוֹאֲלִין אוֹתָן רָאשֵׁי דְבָרִים. לֹא שֶׁהָיוּ צְרִיכִים לָהֶם, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ, בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהוּ רְגִילִים לָבוֹא.
ולאחר מכן, כאשר הם מסיימים לשמוע את עדותו של העד הראשון, מכניסים את העד השני ובודקים אותו באופן דומה. אם דבריהם תואמים, עדותם מתקבלת ובית הדין מקדש את החודש החדש. ולאחר מכן בית הדין שואל את כל שאר הזוגות של העדים על כמה עניינים כלליים, בלי לרדת לכל הפרטים. הם עושים זאת לא מפני שהם זקוקים לעדות הנוספת, אלא כדי שהעדים לא יֵצאו מאוכזבים, וכדי שהעדים יתרגלו לבוא להעיד, ולא יהססו לבוא בפעם הבאה, כאשר אולי יהיה בהם צורך.
גְּמָ׳ הַיְינוּ לִפְנֵי הַחַמָּה, הַיְינוּ לִצְפוֹנָהּ; הַיְינוּ לְאַחַר הַחַמָּה, הַיְינוּ לִדְרוֹמָהּ! אָמַר אַבָּיֵי: פְּגִימָתָהּ — לִפְנֵי הַחַמָּה, אוֹ לְאַחַר הַחַמָּה? אִם אָמַר לִפְנֵי הַחַמָּה — לָא אָמַר כְּלוּם.
גמרא: הגמרא שואלת: לפני החמה הוא כמו לצפונה, ומאחורי החמה הוא כמו לדרומה. מדוע היה בית הדין שואל את העדים את שתי קבוצות השאלות? אמר אביי: השאלה הראשונה אינה מתייחסת למיקומו של הירח ביחס לחמה, אלא לצד הקעור של הירח, אם היה לפני החמה, פונה אליה, או מאחורי החמה, פונה ממנה והלאה. אם אמר שהיה לפני החמה, לא אמר כלום.
דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב: ״הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו״, מֵעוֹלָם לֹא רָאֲתָה חַמָּה פְּגִימָתָהּ שֶׁל לְבָנָה, וְלֹא פְּגִימָתָהּ שֶׁל קֶשֶׁת. פְּגִימָתָהּ שֶׁל לְבָנָה — דְּחָלְשָׁה דַּעְתַּהּ. פְּגִימָתָהּ שֶׁל קֶשֶׁת — דְּלָא לֵימְרוּ עוֹבְדֵי הַחַמָּה
כפי שאמר רבי יוחנן: מהי משמעותו של מה שנאמר: "ממשלה ופחד עמו, עושה שלום במרומיו" (איוב כה:ב)? פירוש הדבר הוא שהשמש מעולם לא ראתה את הצד הקעור של הלבנה החדשה, ולא ראתה מעולם את הצד הקעור של קשת בענן, ששניהם פונים תמיד הרחק מן השמש. היא מעולם לא ראתה את הצד הקעור של הלבנה, שכן הלבנה הייתה מצטערת מתחושת חוסר ערך אילו הצד הקעור שלה היה פונה אל השמש. לכן השמש רואה רק את העגלגלות המלאה של צדה הקמור. כך הוא עושה שלום במרומיו בין השמש ללבנה. ועוד, השמש מעולם לא ראתה את הצד הקעור של קשת בענן, כדי שעובדי השמש לא יאמרו, כאילו השמש היא אלוה.