משנה:מהו ההבדל בין קרבן הפסח המוקרב בפסח הראשון לבין קרבן הפסח המוקרב בפסח השני? בפסח הראשון, בשעת שחיטת קרבן הפסח, אסור להחזיק חמץ משום האיסורים: לא ייראה, ולא יימצא. ואילו בפסח השני מותר לאדם שיהיו עמו בבית גם חמץ וגם מצה. הבדל נוסף הוא שקרבן הפסח המוקרב בפסח הראשוןטעון אמירת הלל בשעת אכילתו, ואילו השני אינו טעון אמירת הלל בשעת אכילתו. אולם הם שווים בכך שקרבנות הפסח המוקרבים בשניהם, בפסח הראשון ובפסח השני,טעונים אמירת הלל בשעת עשייתם, כלומר בשעת שחיטתם, והם שניהם נאכלים צלויים עם מצה ומרורים, ודוחים את השבת בכך שמותר לשוחטם ולזרוק את דמם אף בשבת.

גמרא:חכמים לימדו מדרש הלכתי הנוגע לקרבן הפסח שהוקרב בפסח שני. הכתוב אומר לגבי פסח שני: “לא ישאירו ממנו עד בוקר, ועצם לא ישברו בו; ככל כל חוקת הפסח יעשו אותו” (במדבר ט:יב). מכך שהכתוב אומר “אותו” עולה כי הכתוב מדבר במצווה החלה על גופו של קרבן הפסח, כלומר שההלכות הנוגעות לקרבן הפסח עצמו בפסח הראשון חלות במידה שווה גם על קרבן הפסח בפסח שני.

המדרש ממשיך: ביחס למצווה הקשורה לגופו של קרבן הפסח אך אינה נעשית למעשה על גוף הקרבן, מניין שהיא חלה גם על פסח שני? הכתוב אומר: "על מצות ומרורים יאכלוהו" (במדבר ט:יא). אפשר היה לחשוב שיש לקיים בפסח שני את כל המצוות הקשורות לפסח ראשון, אפילו מצוות שאינן קשורות כלל לגופו של קרבן הפסח, כגון החובה לבער את כל החמץ שברשותו. לכן, התורה אומרת: "ועצם לא ישברו בו" (במדבר ט:יב), ללמד שכשם שאיסור שבירת עצם בולט בין המצוות הקשורות לקרבן הפסח בכך שהוא מצווה החלה על קרבן הפסח עצמו, כך גם כל מצווה החלה על קרבן הפסח עצמו יש לקיים בפסח שני. אולם, מצוות אחרות הנוגעות לפסח ראשון אינן צריכות להתקיים בפסח שני.

איסי בן יהודה אומר: אין צורך ללמוד את אותה הלכה מסוף הפסוק המצוטט, שכן הלשון שבחציו הראשון של הפסוק: "ככל חוקת הפסח יעשו אותו," מלמדת כי הפסוק עוסק רק במצוות החלות על גופו של קרבן הפסח עצמו.

הגמרא מבהירה את פרטי הברייתא. המאסטר אמר: אפשר שהיית חושב שיש לקיים אפילו מצווה שאינה קשורה כלל לגוף של קרבן הפסח בפסח שני. הגמרא מביעה תמיהה: אבל אמרת שהפסוק מדבר רק על מצווה החלה על הגוף של קרבן הפסח, אז מדוע היה עולה על הדעת שמצוות שאינן קשורות נכללות גם הן?

הגמרא מסבירה כי כך הוא מה שהברייתאאומרת: כעת, לאחר שאמרת את ההלכה הנוספת שיאכלו אותו עם מצות ומרורים, מסתבר שהביטוי: "יעשו אותו," אינו מסוים ואינו מגביל את ההלכות של הפסח השני לאלו החלות על קרבן הפסח עצמו, אמור שפסוק זה נדרש לפי העיקרון של פרט וכלל, שכן בתחילה נאמר: "על מצות ומרורים יאכלוהו" ו"לא ישאירו ממנו עד בוקר," ולאחר מכן נאמר כלל: "ככל חוקת הפסח יעשו אותו." כללי מדרש ההלכה קובעים שבמקרה כזה, הכלל מוסיף על הפרט ואף כולל הכול, כך שכל המצוות של הפסח הראשון יחולו במידה שווה גם על השני, ובכלל זה ביעור חמץ. לכן, הפסוק "ועצם לא ישברו בו" מלמד אותנו שמצוות שאינן קשורות לקרבן הפסח אינן חלות על הפסח השני.

הגמרא שואלת: מה עושה איסי בן יהודה עם סוף הפסוק: "ועצם לא תשברו בו"? הגמרא משיבה: הוא צריך זאת כדי ללמד שאיסור שבירת עצם חל בין על עצם שיש בה מוח ובין על עצם שאין בה מוח.

הגמרא שואלת: וחכמים, החולקים בדרשתם על איסי בן יהודה, מה הם עושים בביטוי זה: "ויעשו אותו"? הגמרא משיבה: הם צריכים אותו כדי ללמד שאין שוחטים את קרבן הפסח בפסח שני עבור יחיד. מאחר שהפסוק מדבר על אנשים העושים את הפסח השני בלשון רבים, נלמד שככל שאפשר לחפש אנשים נוספים שיצטרפו ליחיד זה בקרבן הפסח שלו, מחפשים אותם, אפילו אם פירוש הדבר לגרום לאדם אחר להיטמא בטומאה טקסית כדי למנוע ממנו לעשות את הפסח הראשון.

החכמים לימדו בברייתא אחרת: הפסוק קובע: "ככל חוקת הפסח יעשו אותו" (במדבר ט:יב). אפשר היה לחשוב שכשם שבזמן הקרבת קרבן הפסח בפסח הראשון אסור להחזיק חמץ משום האיסורים של: בל ייראה, ובל יימצא, כך גם בזמן הקרבת קרבן הפסח בפסח השני אסור להחזיק חמץ משום האיסורים של: בל ייראה, ובל יימצא. לכן, התורה קובעת: "על מצות ומרורים יאכלוהו" (במדבר ט:יא), ומכאן שהמצוות האחרות הנוגעות לפסח הראשון אינן חלות על השני.

הברייתא ממשיכה: ומכאן למדתי רק שמצוות עשה הקשורות לפסח הראשון חלות גם על פסח שני; מניין לי ללמוד שכך הדין גם לגבי מצוות לא תעשה? הפסוק קובע: "לא ישאירו ממנו עד בוקר, וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ" (במדבר ט:יב).

הברייתא ממשיכה: ומן הפסוק הזה למדתי רק שמצוות לא תעשה שהפרתה ניתנת לתיקון על ידי קיומה של מצוות עשה חלה בפסח שני, כגון האיסור להותיר מבשר קרבן הפסח עד הבוקר, שניתן לתקנו על ידי מצוות העשה של שריפת הנותר; מניין נלמד שאותו הדבר נכון גם לגבי מצוות לא תעשה גמורה? הפסוק קובע: "ועצם לא ישברו בו". ניתן להסיק מדוגמאות אלו כי כשם שהפרט, כלומר, המצוות המסוימות הנזכרות בפסוקים הללו, מפורש וכולל מצוות עשה, איסור שהפרתו ניתנת לתיקון על ידי קיומה של מצוות עשה, ומצוות לא תעשה גמורה; כך גם כל מצוות עשה, כל איסור שהפרתו ניתנת לתיקון על ידי קיומה של מצוות עשה, וכל מצוות לא תעשה גמורה נכללים.

כעת, לאחר שההכללה פורשה כמתייחסת לדוגמאות המסוימות שהוזכרו קודם לכן, מה נכלל באמצעות ההכללה של מצה ומרורים? הגמרא משיבה: הדבר בא ללמד שמצוות צלייה באש חלה על קרבן הפסח בפסח שני כמו גם בראשון. מאחר שמצה ומרורים הם גם פרט מסייג, מה הוא ממעט באמצעות הפרט שלו? הוא מלמד שמצוות ביעור חמץ אינה חלה בפסח שני. הגמרא שואלת: שמא אני יכול להפוך זאת ולומר שבפסח שני אין חובה לצלות את הקרבן באש, אך יש חובה לבער את כל החמץ? הגמרא משיבה: מצווה הנוגעת לקרבן הפסח עצמו עדיפה, שכן מסתבר יותר להניח שפסח ראשון ופסח שני דומים זה לזה ביחס להלכות הנוגעות לקרבן עצמו.

הגמרא שואלת עוד: מה נכלל באמצעות ההכללה של: לא תותירו ממנו עד בוקר? הגמרא משיבה שהדבר כולל את האיסור של: לא תוציא מן בשרו מחבורה אחת לחבורה אחרת, שהוא דומה לו, שכן באמצעות איסור זה הנזכר בפסוק הוא נפסל כנותר, ובאמצעות איסור זה של הוצאת בשר הקרבן הוא נפסל כבשר קודשים שיצא מגבולו המותר.

הגמרא שואלת עוד: מה היא ממעטת באמצעות הפירוט שלה? היא ממעטת את האיסורים: לא ייראה, ו: לא יימצא, הדומים לו, שכן מי שעובר על איסור זה של הותרת בשר הקרבן עד הבוקר אינו לוקה, מפני שזהו איסור שאת הפרתו אפשר לתקן על ידי קיום מצוות עשה של שריפת הנותר; וכן מי שעובר על איסור זה של החזקת חמץ בבעלותו אינו לוקה, מפני שזהו איסור שאת הפרתו אפשר לתקן על ידי קיום מצוות עשה של שריפת החמץ. הגמרא שואלת: שמא אני יכול להפוך זאת ולומר שההכללה נועדה לכלול את ביעור החמץ, והפירוט ממעט את האיסור של הותרת בשר הקרבן? הגמרא משיבה: בהשוואה בין הפסח הראשון והשני, לכלול מצווה הקשורה לקרבן הפסח עצמו עדיף מלכלול מצווה שאינה קשורה לקרבן הפסח.

הגמרא ממשיכה לשאול: באמצעות ההכללה: לא ישברו בו עצם,