מפני שאור הנר יעיל לחיפוש. ואף על פי שאין ראיה לדבר זה, יש רמז לדבר זה, כפי שנאמר: "שבעת ימים שאר לא יימצא בבתיכם" (שמות יב:יט), ונאמר: "ויחפש בגדול החל ובקטן כילה, ויימצא הגביע באמתחת בנימין..." (בראשית מד:יב). ונאמר: "והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות" (צפניה א:יב), ונאמר: "נר ה' נשמת אדם, חופש כל חדרי בטן" (משלי כ:כז).

הגמרא שואלת שאלה: אור השמש הזה, שלאורו אין לערוך את בדיקת החמץ, מהן הנסיבות של מקרה זה? אם נאמר שמדובר בעריכת בדיקה בחצר, והרי אמר רבא כי חצר אינה צריכה בדיקה, מפני העורבים ושאר הציפורים המצויים שם, שבוודאי יאכלו כל חמץ שנמצא שם? אלא, אולי דין זה מתייחס לאכסדרה, שאין העורבים מצויים בה. אולם גם זה אינו יכול להיות הפירוש הנכון, שהרי האם לא אמר רבא לגבי אותו מקרה כי אכסדרה נבדקת לאורה שלה עצמה, כלומר, אין צורך כלל להשתמש בנר בבדיקת אכסדרה, אלא אפשר לבודקה לאור השמש?

הגמרא משיבה: לא, אמירה זו בנוגע לאור השמש נצרכת לגבי הארובה שנמצאת בחדר. הגמרא שואלת: והיכן לגבי השטח שאליו התנא מתייחס, היכן בחדר הוא נמצא? אם הוא מתייחס למקום שמול הארובה, המעמד ההלכתי של אותו אזור הוא כמו של אכסדרה, שכן אור השמש המרובה שבו מספיק כדי לחפש חמץ. אלא, התנא מתייחס לצדדים של החדר. באזורים אלה אי אפשר להסתמך על אור השמש מן הארובה. עליו לחפש לאור הנר.

הגמרא שואלת: והאם אורו של אבוקה אינו בהיר דיו לחיפוש? והרי רבא אמר: מהי משמעותו של מה שנכתב, "ונגה כאור תהיה; קרנים מידו לו; ושם חביון עזו" (חבקוק ג:ד), המלמד שה' יספק קרני כבוד לצדיקים לעתיד לבוא? חכמים ביארו פסוק זה באמצעות משל: למה דומים הצדיקים לפני השכינה? הם דומים לנר בפני אבוקה. אמירה זו מלמדת שאור האבוקה גדול בהרבה מזה של הנר, וממילא אבוקה צריכה להיות יעילה יותר בחיפוש אחר חמץ. וכן רבא אמר: מי שמשתמש באבוקה לברכה על האש בהבדלה קיים את המצווה באופן המובחר ביותר. לכאורה, אור האבוקה גדול מזה של הנר.

רב נחמן בר יצחק אמר: הברייתא אינה אוסרת את השימוש באבוקה בשל כישלונה לספק אור מספיק. אלא, הטעם הוא שאפשר להכניס את זו הנר לחורים ולסדקים, שכן שלהבתו קטנה, ואילו את אותה האבוקה אי אפשר להכניס לחורים ולסדקים, שכן שלהבתה גדולה.
רב זביד אמר: זה הנר מטיל את אורו לפניו, ובכך מקל על החיפוש, ואילו אותה האבוקה מטילה את אורה מאחוריו, על האדם העורך את החיפוש.
רב פפא אמר: הטעם הוא שכאשר משתמשים בזו האבוקה אדם חושש שמא תפרוץ שריפה, ואילו כאשר משתמשים באותו הנר הוא אינו חושש שמא תפרוץ שריפה.
רבינא אמר: זה הנר מושך אור באופן קבוע, ואילו אורה של אותה האבוקה מרצד. אף שעל פי רוב האבוקה מספקת אור רב יותר מן הנר, היא פחות יעילה לשימוש בחיפוש.

למדנו במשנה: כל מקום שאין רגילים להכניס אליו חמץ אינו טעון בדיקה. הגמרא שואלת: מה בא הלשון הכוללת: כל מקום, לרבות? הגמרא משיבה שהיא באה לרבות את מה ששנו חכמים בברייתא: החורים העליונים והתחתונים שבכותל הבית שקשה להשתמש בהם, וכן גג אכסדרה, גג ארון, רפת, לולין של תרנגולים, אוצר תבן, מרתף יין, ובית שמן; כל אלו אינם טעונים בדיקה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מיטה החולקת את השטח שבתוך הבית ויש הפסק בין תחתית המיטה לרצפה טעונה בדיקה, שמא יש תחתיה חמץ.

הגמרא מעלה סתירה בין ברייתא זו לבין אחרת: לגבי חור בקיר שבין בית השייך לאדם אחד ובית השייך לאחר, זה השכן בודק עד מקום שידו מגעת, ואותו השכן בודק עד מקום שידו מגעת. ובאשר לחמץ שנמצא בשאר החור, כל אחד מבטלו בלבו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מיטה המחלקת את השטח שבתוך בית, שמתחתיה מונחים עצים ואבנים, ויש הפסק בין תחתית המיטה לבין העצים והאבנים שמתחתיה, אינה טעונה בדיקה.

זה קשה בשל סתירה בין הפסיקה בנוגע למיטה בברייתא הראשונה, שבה רבן שמעון בן גמליאל אומר שהיא טעונה בדיקה, לבין הפסיקה בנוגע למיטה בברייתא השנייה, שבה הוא פוסק שאין צורך בבדיקה. יתר על כן, הדבר קשה באופן דומה בשל סתירה בין הפסיקה בנוגע לחורים בברייתא הראשונה, שלפיה אין צורך בבדיקה, לבין הפסיקה בנוגע לחורים בברייתא השנייה, שלפיה נדרשת בדיקה.

הגמרא משיבה: הסתירה לכאורה בין הפסיקה הראשונה בנוגע לחורים לבין הפסיקה השנייה בנוגע לחורים אינה קשה. ברייתא זו, הפוסקת שאין צורך לבדוק אותם, מתייחסת לחורים העליונים והתחתונים, שקשה להשתמש בהם. ואותהברייתא, הפוסקת שחובה לבדוק אותם, מתייחסת לחורים האמצעיים, שהשימוש בהם נוח. הסתירה לכאורה בין הפסיקה הראשונה בנוגע למיטה לבין הפסיקה השנייה בנוגע למיטה אינה קשה באופן דומה. ברייתא זו, הפוסקת שחובה לבדוק אותם, מתייחסת למיטה שהיא מוגבהת מן הרצפה, ואילו אותה פסיקה, שאין צורך לבדוק אותם, מתייחסת למיטה שהיא נמוכה והחלל שמתחתיה אינו יכול לשמש, וככל הנראה אין שם חמץ.

בנוגע לברייתא זו, הגמרא שואלת: והאם מחסני יין אינם טעונים בדיקה? והרי לא לימדו בברייתא: מחסני יין טעונים בדיקה; מחסני שמן אינם טעונים בדיקה. הגמרא משיבה: במאי עסקינן הכא? מדובר במקרה שבו אדם מספק יין מן המחסן בשעת הסעודה. הגמרא מקשה: אם כן, הרי במקרה של מחסני שמן, אם אדם מספק שמן מן המחסן בשעת הסעודה, היה צריך להתחייב לבדוק שם גם כן.

הגמרא משיבה: בנוגע לשמן, יש כמות קבועה המשמשת לאכילה בסעודה. אדם יודע כמה שמן יזדקק לו לפני תחילת הסעודה, ולכן יצטייד מראש בכל השמן שיצטרך, ושום חמץ לא ייכנס למחסן. אולם בנוגע ליין, אין כמות קבועה המשמשת לשתייה, שכן אין אדם יודע כמה יין ישתה במהלך הסעודה. לפיכך, ייתכן שירד למרתף היין שלו כשפת בידו כדי לחדש את אספקת היין.

רבי חייא מלמד: החכמים קבעו את המעמד ההלכתי של מחסני השיכר בבבל כמו זה של מחסני היין בארץ ישראל, בנוגע למי שמספק יין מן המחסן במהלך הסעודה. כל מחסן שממנו מחדשים את האספקה במהלך הסעודה טעון בדיקה אחר חמץ.

רב חסדא אמר: מחסן דגים אינו טעון בדיקה. הגמרא מקשה: והא תניא בברייתא שמחסן דגים טעון בדיקה? הגמרא מתרצת: לא קשיא; הא ההלכה המקילה אמורה בדגים גדולים, והא ההלכה המחמירה עוסקת בדגים קטנים. מאחר שאין אדם יודע בדיוק כמה דגים קטנים יצטרך לסעודה, הוא עלול להזדקק להשלים את אספקתו במהלך סעודתו.

רבה בר רב הונא אמר: מחסן מלח ומחסן לנרות טעונים בדיקה לחמץ, שכן ייתכן שנכנסו למחסנים הללו בשעת הסעודה. רב פפא אף הוא אמר: מחסן עצים ומחסן תמרים טעונים בדיקה מאותו הטעם.

שנו בתוספתא: החכמים אינם מחייבים אדם להכניס את ידו לחורים ולסדקים כדי לחפש חמץ, מפני הסכנה הכרוכה בכך. הגמרא שואלת: מפני איזו סכנה? אם נאמר שהדבר הוא מפני סכנת עקרב שעלול להיות בחור זה, כאשר השתמש בחור מלכתחילה, כיצד השתמש בו אם היו שם עקרבים? אם לעולם אין משתמשים בחור, ממילא אין צורך לבדוק אותו כלל. הגמרא משיבה: לא, יש צורך לבדוק חור זה במקרה שבו חמץ נפל לתוכו שלא במתכוון.

הגמרא שואלת: אם התנא מתייחס למקרה שבו חמץ נפל לתוך החור, שוב, למה אני צריך לערוך בדיקה? והרי למדנו במשנה שלגבי חמץ שעליו נפלה מפולת, הרי הוא נחשב כמבוער מרשות הבעלים? גם כאן, כל חמץ שנפל לתוך החור צריך להיחשב כמבוער. הגמרא משיבה: שם, במקום שבו התנא אמר שהוא כאילו בוער, הוא מתייחס למקרה שבו המפולת קוברת את החמץ כך שאפילו כלב אינו יכול לחפש אחריו. כאן, מדובר בחור שאינו עמוק כל כך, ולכן כלב יכול לחפש אחריו ולהוציא את החמץ מן החור.

הגמרא מקשה על ההלכה שבתוספתא מזווית אחרת. מדוע יש כאן בכלל חשש סכנה? והרי לא אמר רבי אלעזר: שלוחי מצווה אינם ניזוקים לא במהלך קיום המצווה? אמר רב אשי: כאן חוששים שמא גם איבד מחט באותו מקום, ויחפש אותה בשעה שהוא מחפש את החמץ. מאחר שאינו מחפש רק את החמץ, זכות המצווה לא תגן עליו.

הגמרא שואלת: ובמקרה כזה, שבו יש עניין אישי המעורב בקיום מצווה, האם אין זו בכל זאת נחשבת מצווה? והרי לא לימדו בברייתא שמי שאומר: אני נותן סלע זו לצדקה כדי שבני יחיה, או אם הוא אומר: אני מקיים את המצווה כדי שאהיה מן הזוכים לעולם הבא,