נֵימָא תְּלָתָא תַּנָּאֵי הֲווֹ? לָא, תְּרֵי תַּנָּאֵי הֲווֹ, וְתַנָּא קַמָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הַיְינוּ רַבִּי יוֹסֵי, וְתַנָּא קַמָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַיְינוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן. וּמַאי ״אַף״ — אַקַּמַּיְיתָא.
נאמר כי ישנם שלושה תנאים החולקים בנקודה זו: שתי הדעות הסתמיות, שכל אחת מהן מתייחסת לשני ירקות, והדעה המשותפת לרבי יוסי ולרבי שמעון הכוללת את כל שלושת הירקות. הגמרא דוחה זאת: לא, ישנם רק שני תנאים החולקים בנקודה זו, והתנא הראשון שדעתו מופיעה לפני דעתו של רבי שמעון הוא רבי יוסי. והתנא הראשון שדעתו מופיעה לפני דעתו של רבי יוסי הוא רבי שמעון. ומה משמעות המילה אפילו בשתי אמרותיהם? הם מסכימים לגבי הירק הראשון, לפת; אולם הם חולקים לגבי השני, ומחליפים אותו בירק אחר.
תָּנוּ רַבָּנַן: בֶּן בּוּהְיָין נָתַן פֵּיאָה לַיָּרָק, וּבָא אָבִיו וּמְצָאָן לַעֲנִיִּים שֶׁהָיוּ טְעוּנִין יָרָק וְעוֹמְדִין עַל פֶּתַח הַגִּינָּה. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם וַאֲנִי נוֹתֵן לָכֶם כִּפְלַיִים בַּמְעוּשָּׂר. לֹא מִפְּנֵי שֶׁעֵינִי צָרָה, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין נוֹתְנִין פֵּיאָה לַיָּרָק.
הגמרא מצטטת מעשה מן התוספתא. שנו חכמים: בנו של אדם בשם בוהיין ייעד לעניים את התוצרת שבפאה בגינת ירק, ואביו בוהיין מצא את העניים עמוסים בירקות ועומדים בפתח הגינה בדרכם החוצה. אמר להם: בניי, השליכו מעליכם את הירקות שאספתם ואתן לכם כפליים מן הכמות בתוצרת מעושרת, ולא תפסידו דבר. לא מפני שעיני צרה במה שלקחתם. אלא מפני שחכמים אומרים: אין אדם מניח לעניים את התוצרת שבפאה בגינת ירק. לכן, הירקות שלקחתם חייבים במעשר.
לְמָה לֵיהּ לְמֵימְרָא לְהוּ ״לֹא מִפְּנֵי שֶׁעֵינִי צָרָה״? כִּי הֵיכִי דְּלָא לֵימְרוּ: דַּחוֹיֵי קָא מְדַחֵי לַן.
הגמרא שואלת: מדוע היה צורך שיאמר להם: לא משום שאני צר עין במה שלקחתם? היה די להציע להם תבואה מעושרת. הגמרא משיבה שהוא אמר זאת כדי שלא יאמרו: הוא דוחה אותנו, לוקח את מה שאספנו עכשיו, אך לאחר מכן לא יקיים את התחייבותו.
תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַנִּיחִין עוֹרוֹת קָדָשִׁים בְּלִשְׁכַּת בֵּית הַפַּרְוָה, לָעֶרֶב הָיוּ מְחַלְּקִין אוֹתָן לְאַנְשֵׁי בֵּית אָב. וְהָיוּ בַּעֲלֵי זְרוֹעוֹת נוֹטְלִין אוֹתָן בִּזְרוֹעַ. הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מְחַלְּקִין אוֹתָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת — דְּאָתְיָין כּוּלְּהוּ מִשְׁמָרוֹת, וְשָׁקְלָן בַּהֲדָדֵי.
אגב אנשי יריחו, הגמרא מספרת שאנשים בעלי כוח היו גוזלים מהם עצים. שנו חכמים: בתחילה, הכוהנים היו מניחים את העורות שהופשטו מבעלי חיים שהוקדשו כקורבנות מקודשי הקודשים, שניתנו לכוהנים, בלשכת פרווה. בערב היו מחלקים אותם לבני בית האב של הכוהנים ששירתו במקדש באותו יום. והחזקים שבכוהנים היו נוטלים אותם בכוח לפני שהיה אפשר לחלקם. החכמים תיקנו שיחלקו אותם בכל ערב שבת, מפני שאז כל בתי האב של שני המשמרות באו ונטלו את חלקם יחד. כל בתי האב, הן של המשמר שהחל את עבודתו והן של המשמר שסיים את עבודתו, היו יחד כאשר חילקו את העורות. הכוהנים החזקים לא יכלו ליטול את העורות בכוח.
וַעֲדַיִין הָיוּ גְּדוֹלֵי כְהוּנָּה נוֹטְלִין אוֹתָן בִּזְרוֹעַ. עָמְדוּ בְּעָלִים וְהִקְדִּישׁוּם לַשָּׁמַיִם.
אף על פי כן, הכוהנים הבולטים מכוח ייחוסם היו לוקחים אותם בכוח. בשל מעמדם, בני שאר המשמר לא העזו לערער עליהם. כאשר הבינו שאין חלוקה הוגנת, בעלי הקרבנות (מאירי) קמו והקדישו את העורות לשמים כדי שהכוהנים לא יוכלו לקחתם.
אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁחִיפּוּ אֶת הַהֵיכָל כּוּלּוֹ בְּטַבְלָאוֹת שֶׁל זָהָב, שֶׁהֵן אַמָּה עַל אַמָּה כְּעוֹבִי דִּינַר זָהָב, וּלְרֶגֶל הָיוּ מְקַפְּלִין אוֹתָן וּמַנִּיחִין אוֹתָן עַל גַּב מַעֲלָה בְּהַר הַבַּיִת, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ עוֹלֵי רְגָלִים רוֹאִין שֶׁמְּלַאכְתָּם נָאָה וְאֵין בָּהּ דֶּלֶם.
החכמים אמרו: לא עברו ימים רבים עד שציפו את כל המקדש בלוחות זהב מן ההכנסות של הפדיון ומכירת העורות. לוחות אלה היו אמה על אמה ובעובי של דינר זהב. וכאשר העם היה מתאסף לעלייה לרגל היו מסירים את הלוחות ומניחים אותם על מעלה בהר הבית כדי שעולי הרגל יראו שמלאכת האומנות של הלוחות הייתה יפה וללא פגם [dalam]. לאחר מכן החזירו את הלוחות אל המקדש.
תָּנָא, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: קוֹרוֹת שֶׁל שִׁקְמָה הָיוּ בִּירִיחוֹ, וְהָיוּ בַּעֲלֵי זְרוֹעוֹת נוֹטְלִין אוֹתָן בִּזְרוֹעַ, עָמְדוּ בְּעָלִים וְהִקְדִּישׁוּם לַשָּׁמַיִם.
כך גם נלמד שאבא שאול אומר: היו גזעי שקמה ביריחו, ואנשים בעלי זרוע היו נוטלים אותם מבעליהם בכוח. הבעלים עמדו והקדישו את הגזעים הללו לשמים. ביחס לגזעים הללו ולענפים שצמחו מהם נהגו אנשי יריחו שלא כרצון החכמים.
עֲלֵיהֶם וְעַל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם אָמַר אַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵף בֶּן חָנִין: אוֹי לִי מִבֵּית בַּיְיתּוֹס — אוֹי לִי מֵאָלָתָן, אוֹי לִי מִבֵּית חָנִין — אוֹי לִי מִלְּחִישָׁתָן, אוֹי לִי מִבֵּית קַתְרוֹס — אוֹי לִי מִקּוּלְמוֹסָן, אוֹי לִי מִבֵּית יִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאָכִי — אוֹי לִי מֵאֶגְרוֹפָן. שֶׁהֵם כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, וּבְנֵיהֶן גִּיזְבָּרִין, וְחַתְנֵיהֶם אֲמַרְכָּלִין, וְעַבְדֵיהֶן חוֹבְטִין אֶת הָעָם בְּמַקְלוֹת.
באשר לכהנים הבולטים ולאלה הדומים להם, אבא שאול בן בטנית אמר בשם אבא יוסף בן חנין: אוי לי בגלל הכהנים הגדולים של בית ביתוס, אוי לי בגלל אלותיהם. אוי לי בגלל הכהנים הגדולים של בית חנין; אוי לי בגלל לחישותיהם והשמועות שהם מפיצים. אוי לי בגלל הכהנים הגדולים של בית קתרוס; אוי לי בגלל קולמוסיהם שבהם הם משתמשים כדי לכתוב שקרים. אוי לי בגלל עבדי הכהנים הגדולים של בית ישמעאל בן פיאכי; אוי לי בגלל אגרופיהם. כוחם של בתי אב אלה נבע מן העובדה שהאבות היו כהנים גדולים, ובניהם היו גזברי המקדש, וחתניהם היו ממוני המקדש [אמרכלין]. ועבדיהם מכים את העם באלות, ובדרכים אחרות נוהגים שלא כראוי.
תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבַּע צְווֹחוֹת צָוְחָה עֲזָרָה. רִאשׁוֹנָה: צְאוּ מִכָּאן בְּנֵי עֵלִי שֶׁטִּימְּאוּ הֵיכַל ה׳. וְעוֹד צָוְוחָה: צֵא מִיכָּן יִשָּׂשׂכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי שֶׁמְּכַבֵּד אֶת עַצְמוֹ וּמְחַלֵּל קׇדְשֵׁי שָׁמַיִם. דַּהֲוָה כָּרֵיךְ יְדֵיהּ בְּשִׁירָאֵי וְעָבֵיד עֲבוֹדָה.
אגב הביקורת על כמה כוהנים בולטים, הגמרא מספרת כי חכמים לימדו: העם בעזרת המקדש כולם זעקו ארבע זעקות, שכן היו תמימי דעים בכמה עניינים (Pardes Rimonim). הראשונה הייתה: צאו מכאן, בני עלי, שחיללתם את מקדש ה׳ (ראו שמואל א׳ ב:22). לאחר מכן הועברה הכהונה לבית צדוק. וזעקה נוספת: צא מכאן, יששכר מכפר ברקאי, שמכבד את עצמו ומחלל את הדברים המקודשים לשמים. בשל טבעו המעודן וזלזולו בעבודת המקדש, היה כורך את ידיו במשי [shirai] ועובד את העבודה. דבר זה היה פוסל את העבודה, מפני שהמשי היה חציצה בין ידיו לבין כלי המקדש. נוסף על כך, התנהגותו ביזתה את עבודת המקדש, שכן הראה שאינו מוכן ללכלך את ידיו למענה.
וְעוֹד צָוְוחָה הָעֲזָרָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְיִכָּנֵס יִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאָכִי תַּלְמִידוֹ שֶׁל פִּנְחָס, וִישַׁמֵּשׁ בִּכְהוּנָּה גְּדוֹלָה. וְעוֹד צָוְוחָה הָעֲזָרָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְיִכָּנֵס יוֹחָנָן בֶּן נִרְבַּאי תַּלְמִידוֹ שֶׁל פִּנְקַאי וִימַלֵּא כְּרֵיסוֹ מִקׇּדְשֵׁי שָׁמַיִם.
וגם העם בחצר המקדש קראו עוד: שאו שערים ראשיכם, ויבוא הצדיק ישמעאל בן פיאכי, תלמידו של פינחס בן אלעזר הכהן, וישמש ככהן גדול, אף על פי שבני משפחה זו היו אלימים. וגם העם בחצר המקדש קראו עוד: שאו שערים ראשיכם, ויבוא יוחנן בן נרבאי, תלמידו של פינקאי, וישביע את בטנו בבשר הקרבנות המוקדשים לשמים, שכן ראוי הוא לאכול קרבנות.
אָמְרוּ עָלָיו עַל יוֹחָנָן בֶּן נִרְבַּאי שֶׁהָיָה אוֹכֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת עֲגָלִים, וְשׁוֹתֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן, וְאוֹכֵל אַרְבָּעִים סְאָה גּוֹזָלוֹת בְּקִינּוּחַ סְעוּדָה. אָמְרוּ: כׇּל יָמָיו שֶׁל יוֹחָנָן בֶּן נִרְבַּאי לֹא נִמְצָא נוֹתָר בְּמִקְדָּשׁ. מַאי סְלִקָא בֵּיהּ בְּיִשָּׂשׂכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי? אָמְרִי: מַלְכָּא וּמַלְכְּתָא הֲווֹ יָתְבִי. מַלְכָּא אֲמַר: גַּדְיָא יָאֵי, וּמַלְכְּתָא אָמְרָה: אִימְּרָא יָאֵי. אֲמַרוּ: מַאן מוֹכַח? כֹּהֵן גָּדוֹל, דְּקָא מַסֵּיק קׇרְבָּנוֹת כׇּל יוֹמָא. אֲתָא אִיהוּ,
אמרו על יוחנן בן נרבאי שהוא ובני ביתו היו אוכלים שלוש מאות עגלים, ושותים שלוש מאות כדי יין, ואוכלים ארבעים סאה של יונים לקינוח. אמרו: במשך כל ימיו של יוחנן בן נרבאי לא נותר בשר קודשים במקדש, שכן היה דואג שמישהו יאכל אותו. הגמרא שואלת: מה בסופו של דבר קרה ליששכר מכפר ברקאי? אמרו: המלך והמלכה היו יושבים ומשוחחים. המלך אמר שבשר עז טוב יותר למאכל, והמלכה אמרה שבשר כבש טוב יותר למאכל. אמרו: מי יכול להוכיח מי מאיתנו צודק? הכהן הגדול יכול, שהרי הוא מקריב קורבנות כל היום וטועם מבשרם. לכהן הגדול הייתה הזכות ליטול מנה מכל קורבן שהוקרב במקדש, ולכן היה בקי היטב בטעמיהם של סוגי בשר שונים. יששכר מכפר ברקאי בא, וכששאלו אותו שאלה זו,