Drashot AI Logo
בִּגְדּוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן.
בגדו של אדם, הראשון שבבני האדם, נברא בזמן זה, כפי שנאמר: "ויעש אלוהים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם" (בראשית ג:כא).
תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁבְעָה דְּבָרִים מְכוּסִּים מִבְּנֵי אָדָם, אֵלּוּ הֵן: יוֹם הַמִּיתָה, וְיוֹם הַנֶּחָמָה, וְעוֹמֶק הַדִּין, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מָה בְּלִבּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ בַּמֶּה מִשְׂתַּכֵּר, וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מָתַי תַּחְזוֹר, וּמַלְכוּת חַיֶּיבֶת מָתַי תִּכְלֶה.
אגב רשימת הדברים שנבראו בין השמשות, הגמרא מצטטת כי חכמים לימדו: שבעה דברים נסתרים מן הבריות, והם: יום המיתה; ויום הנחמה מן הדאגות; ועומק הדין, בירור האמת במחלוקות מסוימות; ואדם גם אינו יודע מה בלבו של אחר; ואדם אינו יודע במה דרך הוא ישתכר; ואין אדם יודע מתי מלכות בית דוד תחזור לישראל; ומתי המלכות הרומית הרשעה תכלה מן העולם.
תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָלוּ בְּמַחְשָׁבָה לִיבָּרְאוֹת, וְאִם לֹא עָלוּ — דִּין הוּא שֶׁיַּעֲלוּ: עַל הַמֵּת שֶׁיַּסְרִיחַ. וְעַל הַמֵּת שֶׁיִּשְׁתַּכֵּחַ מִן הַלֵּב. וְעַל הַתְּבוּאָה שֶׁתֵּרָקֵב. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל הַמַּטְבֵּעַ שֶׁיֵּצֵא.
החכמים לימדו בנימה דומה: המחשבות על שלושה דברים עלו במחשבתו של אלוהים להיברא, ואם לא עלו במחשבתו, מן הדין היה שיעלו במחשבתו, שכן הם יסודיים לקיומו של העולם. אלוהים ברא עולם שבו גופה נרקבת, כדי שתידרש קבורה והמשפחה לא תסבול ללא הרף ממראה הגופה; ושהמתים נשכחים מן הלב, ותחושת הכאב והאובדן פוחתת עם הזמן; ושהתבואה תרקב כדי שלא ניתן יהיה לאגור אותה לעד, ולכן אדם חייב למכור את תוצרתו. ויש אומרים: הוא תיקן שהמטבע יעבור לסוחר כדי שאנשים יקבלו כסף כאמצעי תשלום.
מַתְנִי׳ מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב — עוֹשִׂין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה — אֵין עוֹשִׂין, וּבְכׇל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ תַּלְמִיד חָכָם.
משנה: משנה זו ממשיכה את הדיון הקודם על מנהגים. במקום שנהגו אנשים לעשות מלאכה בתשעה באב, עושים מלאכה. במקום שנהגו אנשים שלא לעשות מלאכה, אין עושים מלאכה. ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים ואינם עושים מלאכה בתשעה באב, מפני האבל על חורבן המקדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לגבי תשעה באב, לעולם ינהג אדם את עצמו כתלמיד חכם ויימנע מעשיית מלאכה.
גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין תַּעֲנִית צִיבּוּר בְּבָבֶל אֶלָּא תִּשְׁעָה בְּאָב בִּלְבַד. לְמֵימְרָא דְּסָבַר שְׁמוּאֵל תִּשְׁעָה בְּאָב בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלּוֹ אָסוּר? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: תִּשְׁעָה בְּאָב בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלּוֹ מוּתָּר. וְכִי תֵּימָא קָסָבַר שְׁמוּאֵל: כׇּל תַּעֲנִית צִיבּוּר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלּוֹ מוּתָּר, וְהָאֲנַן תְּנַן: ״אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִבְּעוֹד יוֹם״. לְמַעוֹטֵי מַאי, לָאו לְמַעוֹטֵי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת? לָא, לְמַעוֹטֵי מִשֶּׁחָשֵׁיכָה.
גמרא:שמואל אמר: התענית הציבורית היחידה בבבל שבה נוהגים כל חומרותיה של תענית ציבור היא תשעה באב. הגמרא שואלת: האם נאמר, על סמך ההקבלה שערך ביניהן, ששמואל סבור כי תשעה באב חמור כתעניות ציבור, כך שבין השמשות של תשעה באב כל המלאכות האסורות בתשעה באב אסורות? והרי שמואל אמר: בבין השמשות של תשעה באב כל המלאכות האסורות בתשעה באב מותרות, וחכמים לא גזרו כל איסור בזמן זה. ואם תאמר ששמואל סבור: שלגבי כל תענית ציבור, בין השמשות אותם דברים הנחשבים לעינויים מותרים, האם לא למדנו במשנה לגבי יום תענית ציבור: מותר לאכול ולשתות כל עוד הוא יום? הגמרא מנתחת קביעה זו: מה בא הביטוי: כל עוד הוא יום, למעט? מה, האם אין זה בא למעט בין השמשות של תענית ציבור, שבה פעולות אלו אסורות? הגמרא דוחה זאת: לא, אלא למעט את הזמן שאחרי החשכה, שבו עינויים אלו חלים בוודאות.
נֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: אֵין בֵּין תִּשְׁעָה בְּאָב לְיוֹם הַכִּיפּוּרִים, אֶלָּא שֶׁזֶּה סְפֵיקוֹ אָסוּר, וְזֶה סְפֵיקוֹ מוּתָּר.
הגמרא מציעה: הבה נאמר שברייתא זו תומכת בדעתו של שמואל: ההבדל היחיד בין תשעה באב ליום הכיפורים הוא שלגבי זה, יום הכיפורים, ספקו אסור, שכן אכילה ושתייה ביום הכיפורים אסורות מדין תורה, ואילו לגבי ההוא, תשעה באב, ספקו מותר, שכן העינויים של תשעה באב הם גזירות דרבנן.
מַאי סְפֵיקוֹ מוּתָּר — לָאו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת? לָא, כִּדְאָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: לִקְבִיעָא דְיַרְחָא, הָכָא נָמֵי — לִקְבִיעָא דְיַרְחָא.
הגמרא מסבירה את הסיוע לדעתו של שמואל: מה משמעות הביטוי: לעניין זה, תשעה באב, ספקו מותר? האם אין הכוונה לבין השמשות, שלגביו יש ספק אם הוא יום או לילה? לכאורה, מותר לאכול בבין השמשות בתשעה באב. הגמרא דוחה זאת: לא, אלא זה כפי שרב ששתא, בנו של רב אידי, אמר בהקשר אחר: מדובר בספק לגבי קביעת היום הראשון של החודש, דבר שהיה מחייב שמירת החג במשך יומיים. כאן גם כן, הברייתא מתייחסת לספק לגבי קביעת היום הראשון של החודש. מאחר שתשעה באב הוא צום שמקורו בדברי חכמים, אין חובה לשמור יומיים.
דָּרֵשׁ רָבָא: עוּבָּרוֹת וּמְנִיקוֹת — מִתְעַנּוֹת וּמַשְׁלִימוֹת בּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּתְעַנּוֹת וּמַשְׁלִימוֹת בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים, וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלּוֹ אָסוּר. וְכֵן אָמְרוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תִּשְׁעָה בְּאָב אֵינוֹ כְּתַעֲנִית צִיבּוּר. מַאי לָאו, לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת? לֹא, לִמְלָאכָה.
רבא לימד: נשים הרות ומיניקות צמות ומשלימות את הצום בתשעה באב כדרך שהן צמות ומשלימות את הצום ביום הכיפורים, ובזמן בין השמשות של תשעה באב אסור לאכול או לשתות. וכן אמרו זאת בשם רבי יוחנן. הגמרא שואלת: והאם רבי יוחנן אכן אמר זאת? והלא רבי יוחנן אמר: תשעה באב אינו כתענית ציבור שנגזרה כדי להתפלל על הגשמים? מה, האם אין זה מתייחס לעניין בין השמשות? לכאורה, רבי יוחנן סבור שמותר לאכול ולשתות בבין השמשות בתשעה באב. הגמרא משיבה: לא, מדובר על עשיית מלאכה, האסורה בתשעה באב, בניגוד לשאר התעניות.
מְלָאכָה? תְּנֵינָא: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב — עוֹשִׂין, וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת — אֵין עוֹשִׂין. וַאֲפִילּוּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לָא אָמַר אֶלָּא דְּכִי יָתֵיב וְלָא עָבֵיד, לָא מִיחְזֵי כְּיוּהֲרָא, אֲבָל מֵיסָר — לָא אָסַר.
הגמרא מביעה תמיהה: האם מדובר באיסור לעשות מלאכה? הרי כבר למדנו במפורש במשנה: במקום שנהגו העם לעשות מלאכה בתשעה באב, עושים מלאכה; ובמקום שנהגו העם שלא לעשות מלאכה, אין עושים מלאכה. לכאורה, האיסור לעשות מלאכה בתשעה באב תלוי במנהג המקום ואינו איסור גמור. ואפילו רבן שמעון בן גמליאל לא אמר אלא שאדם רשאי לנהוג בעצמו כתלמיד חכם ולהימנע מעשיית מלאכה מפני שכאשר הוא יושב ואינו עושה מלאכה, אין בכך משום יוהרה מצדו. אין זה יוצר את הרושם שהוא אכן מחשיב את עצמו לתלמיד חכם, שכן אחרים עשויים פשוט לחשוב שאין לו עבודה לעשות. אבל, מבחינת איסור עשיית מלאכה, הוא אינו אוסר לעשות מלאכה בתשעה באב.
אֶלָּא: מַאי אֵינוֹ כְּתַעֲנִית צִיבּוּר — לִתְפִילַּת נְעִילָה. וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּלְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם וְהוֹלֵךְ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ!
אלא, מהי משמעות הביטוי: תשעה באב אינו כצום ציבור? הדבר נאמר לגבי תפילת נעילה. ביום צום ציבור יש ארבע תפילות, וביום הכיפורים יש חמש תפילות, אך בתשעה באב יש רק שלוש תפילות, כמו ביום חול רגיל. אבל האם רבי יוחנן לא אמר: הלוואי שאדם יתפלל כל היום כולו? מכאן עולה שלדעת רבי יוחנן, אדם רשאי לומר תפילות נוספות אם ירצה בכך.
הָתָם חוֹבָה, הָכָא רְשׁוּת. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מַאי אֵינוֹ כְּתַעֲנִית צִיבּוּר — לְעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה.
הגמרא משיבה: שם, בתענית ציבור, חובה לומר ארבע תפילות; כאן, בתשעה באב, אמירת תפילות נוספות היא רשות לדעת רבי יוחנן. ואם תרצה, אמור במקום זאת: מה משמעות הביטוי: תשעה באב אינו כתענית ציבור? הכוונה היא לעניין עשרים וארבע הברכות הנאמרות בתענית ציבור, שכן הוסיפו שש ברכות לשמונה עשרה הברכות של תפילת העמידה היומית. בתשעה באב אומרים רק את שמונה עשרה הברכות הרגילות.
רַב פָּפָּא אָמַר: מַאי ״אֵינוֹ כְּתַעֲנִית צִיבּוּר״ — אֵינוֹ כָּרִאשׁוֹנוֹת, אֶלָּא כָּאַחֲרוֹנוֹת, וַאֲסוּרָה.
רב פפא אמר: מהי משמעות הביטוי: תשעה באב אינו כצום ציבור? הדבר בא ללמד חומרה. יש סוגים שונים של צומות ציבור על הגשמים. שלושת הצומות הראשונים הם הקלים ביותר; שלושת הבאים חמורים יותר; ושבעת הצומות האחרונים הם החמורים מכולם. האמירה מלמדת שתשעה באב אינו כמו ימי הצום הראשונים, שהם קלים יותר בכמה בחינות; למשל, הם אינם מתחילים בין השמשות. אלא, הוא כמו הצומות האחרונים, שבהם אכילה ועשיית מלאכה אסורות בין השמשות.
מֵיתִיבִי: אֵין בֵּין תִּשְׁעָה בְּאָב לְיוֹם הַכִּיפּוּרִים אֶלָּא שֶׁזֶּה סְפֵיקוֹ אָסוּר וְזֶה סְפֵיקוֹ מוּתָּר, מַאי סְפֵיקוֹ מוּתָּר — לָאו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁלּוֹ! אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: לָא, לִקְבִיעָא דְיַרְחָא, הָא לְכׇל דְּבָרִים — זֶה וָזֶה שָׁוִין.
הגמרא מעלה קושיה: והרי כבר למדנו שההבדל היחיד בין תשעה באב ליום הכיפורים הוא שלגבי זה, יום הכיפורים, ספקו אסור, מפני שאכילה ושתייה ביום הכיפורים אסורות מן התורה, ואילו לגבי ההוא, תשעה באב, ספקו מותר? מה פירוש הביטוי האמור לגבי תשעה באב: ספקו מותר? האם אין הכוונה לבין השמשות שלו, בניגוד לדבריו של רב פפא? הגמרא דוחה זאת. רב שיישא, בנו של רב אידי, אמר בהקשר אחר: לא. מדובר בספק לגבי קביעת היום הראשון של החודש. אין חובה לנהוג יום שני של תשעה באב. ומכאן, שלגבי כל שאר העניינים, זה וזה שווים.
מְסַיַּיע לְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיּוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בְּמַיִם בְּתִשְׁעָה בְּאָב, כְּדֶרֶךְ שֶׁאָסוּר לְהוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים.
הגמרא מעירה: אמירה זו תומכת בדעתו של רבי אלעזר, שכן רבי אלעזר אמר: אסור לאדם להושיט את אצבעו למים בתשעה באב, כשם שאסור לו להושיט את אצבעו למים ביום הכיפורים.
מֵיתִיבִי: אֵין בֵּין תִּשְׁעָה בְּאָב לְתַעֲנִית צִיבּוּר אֶלָּא שֶׁזֶּה אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה וְזֶה מוּתָּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה בִּמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ. הָא לְכׇל דִּבְרֵיהֶם — זֶה וָזֶה שָׁוִין. וְאִילּוּ גַּבֵּי תַּעֲנִית צִיבּוּר תַּנְיָא: כְּשֶׁאָמְרוּ ״אָסוּר בִּרְחִיצָה״, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כׇּל גּוּפוֹ, אֲבָל פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו — לֹא!
הגמרא מקשה: ההבדל היחיד בין תשעה באב לתענית ציבור הוא שביום זה, תענית ציבור, מלאכה אסורה, ובאותו יום, תשעה באב, מלאכה מותרת במקום שבו אנשים נוהגים לעשות מלאכה. מכלל הדברים, לגבי כל שאר העניינים זה וזה שווים. אולם, לגבי תענית ציבור, שנינו בברייתא: כאשר החכמים אמרו שרחיצה אסורה, הם אמרו זאת רק לגבי רחיצת כל גופו, אבל לגבי רחיצת פניו, ידיו ורגליו לפרקים, החכמים לא אמרו שהיא אסורה. לכאורה, ביחס לרחיצה, החכמים החמירו יותר בתשעה באב מאשר בתענית ציבור.
אָמַר רַב פָּפָּא:
רב פפא אמר:

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria