וְהוּא חוֹרֵשׁ בִּשְׁנַת הַשְּׁמִיטָה, כַּאֲשֶׁר מְלֶאכֶת הַחַקְלָאוּת אֲסוּרָה, בְּיוֹם טוֹב. נוֹסָף עַל כָּךְ, הָאָדָם הַחוֹרֵשׁ הוּא כֹּהֵן וְנָזִיר, וְהוּא חוֹרֵשׁ בְּמָקוֹם שֶׁל טוּמְאָה טַקְסִית, כְּלוֹמַר, בֵּית קְבָרוֹת. אָסוּר לְכֹהֵן וּלְנָזִיר לְהִטַּמֵּא בַּהֲלִיכָה עַל מְקוֹם קְבוּרָתוֹ שֶׁל מֵת. לְפִיכָךְ, הַחוֹרֵשׁ עוֹבֵר עַל שְׁתֵּי עֲבֵרוֹת עַצְם מַעֲבָרוֹ בַּשָּׂדֶה. וְאִם נֹאמַר אֶת הָעִקָּרוֹן: מִכֵּיוָן שֶׁ..., אֵין לְחַיְּיבוֹ עַל הַחֲרִישָׁה בְּיוֹם טוֹב, מִשּׁוּם שֶׁהֶעָפָר שֶׁהוּא מְשַׁחְרֵר רָאוּי לְכִסּוּי דַּם צִפּוֹר. מִי שֶׁשּׁוֹחֵט צִפּוֹר אוֹ חַיָּה שֶׁאֵינָהּ בְּהֵמָה מְבוּיֶּתֶת חַיָּב עַל פִּי דִּין הַתּוֹרָה לְכַסּוֹת אֶת הַדָּם. מִכֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּצְטָרֵךְ לִשְׁחוֹט חַיּוֹת אוֹ צִפּוֹרִים רַבּוֹת כָּאֵלּוּ וְלֹא יִהְיֶה לוֹ דַּי עָפָר לְכַסּוֹת אֶת דָּמָן, יִתָּכֵן שֶׁחֲרִישָׁתוֹ תְּסַיֵּעַ לְכִסּוּי הַדָּם. לְפִיכָךְ, אֵין לִרְאוֹת בָּהּ מְלָאכָה אֲסוּרָה בְּיוֹם טוֹב.

הגמרא משיבה כי רב פפא בר שמואל אמר: מדובר במקרה שבו אדם חרש אבנים חדות, כלומר, רגבי עפר שהתקשו ואינם ראויים לשמש לכיסוי דם.

הגמרא שואלת: וכי רגבי העפר הללו אינם ראויים להיכתש ולהשתמש בהם לכיסוי הדם? הגמרא משיבה: וכי כתישה מותרת ביום טוב? הגמרא מקשה: אבל הם ראויים להיכתש בשינוי, דבר שאינו אסור מן התורה. הגמרא מתרצת: מדובר במקרה שאדם חרש אדמה קשה וסלעית, קרקע, שאי אפשר לכתוש אותה.

הגמרא שואלת: האם אדמה קשה ראויה לזריעה? המקרה הנדון הוא מקרה שבו אדם הכין את הקרקע כדי לזרוע גידולי מאכל בכרם. הגמרא משיבה: במקרה זה, הייתה אדמה קשה למעלה ואדמה פורייה, תחוחה מתחת, שלתוכה ניתן היה לשתול זרעים. הגמרא דוחה תשובה זו: יש להסיק שמעשה החרישה יהיה מותר באותו מקרה בשל האדמה התחוחה, הראויה לכיסוי דם.

אלא, מר בר רב אשי אמר: מדובר במקרה שבו אדם חרש בוץ, שאינו ראוי לכיסוי הדם. הגמרא שואלת בדרך רטורית: וכי בוץ ראוי לזריעה? הגמרא משיבה: מדובר במקרה שבו אדם חרש אדמה לחה, הראויה לזריעה אך אינה יכולה לשמש לכיסוי הדם.

אביי הקשה על קבלתו של רבה את העיקרון: מתוך, וכו'. מי שמבשל את גיד הנשה בחלב ביום טוב ואוכל אותו לוקה משום חמש אזהרות נפרדות. כיצד? הוא לוקה משום האיסור של בישול גיד הנשה ביום טוב, האסור מפני שגיד הנשה אינו ראוי לאכילה; והוא לוקה משום האיסור של אכילת גיד הנשה, שנאסר במפורש בתורה; והוא לוקה משום האיסור של בישול בשר בחלב; והוא לוקה משום האיסור של אכילת בשר שנתבשל בחלב; ולבסוף, הוא לוקה משום האיסור של הבערת אש שלא לצורך ביום טוב. ואם נאמר העיקרון: מתוך, וכו', אין הוא צריך להתחייב על הבערה שלא לצורך, שהרי האש ראויה לשימוש לצורך צרכיו המותרים של יום טוב, כגון בישול מאכלים מותרים.

רבא אמר לו: הסר את האיסור של הבערה מרשימה זו והוסף את האיסור של אכילת גיד הנשה מנבלת בהמה שלא נשחטה כראוי.

אביי השיב: האם רבי חייא לא לימד לגבי משנה זו: הוא לוקה פעמיים על אכילתו, שכן עבר על האיסורים של אכילת גיד הנשה ואכילת בשר שנתבשל בחלב, ושלוש פעמים על בישולו, שכן עבר על האיסורים של הבערת אש, בישול ביום טוב, ובישול בשר בחלב? ואם כך הוא, שהמקרה הוא מקרה שבו גיד הנשה ניטל מנבלת בהמה, רבי חייא היה צריך לומר שהוא לוקה שלוש פעמים על אכילתו, שכן עבר על האיסורים של אכילת גיד הנשה, אכילת בשר שנתבשל בחלב, ואכילת נבלה.

אלא, רבה אמר: הסר את האיסור של הבערה והוסף במקומו את האיסור להשתמש בעץ שהוקצה והונח בצד משימוש ביום טוב.

הגמרא שואלת: האם האיסור על שימוש בחומר מוקצה אסור מן התורה, כך שאדם לוקה על הפרת איסור זה? אמר לו: כן, כפי שנאמר: "והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו" (שמות טז:ה). פסוק זה מלמד שכל דבר שלא הוכן לפני החג נחשב למוקצה, ואסור להשתמש בו. פסוק זה מציין שהשימוש בחפצי מוקצה אסור; אולם הוא אינו מנסח איסור זה כמצוות לא תעשה. לכן מוסיפה הגמרא כי האזהרה המורה שזהו לאו היא מכאן: "לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ:י). קביעה כללית זו הנוגעת לשבת כוללת שימוש בחפצים שלא הוקצו לשימוש לפני שבת.

אביי אמר לו: וכי לא אתה הוא שאמרת: העליתי דילמה לפני רב חסדא, ויש אומרים שהנוסח הנכון הוא: העליתי דילמה לפני רב הונא: אם אדם הביא כבש מן המרעה, והכבש לכן מוקצה מפני שלא יועד לשימוש לפני החג, ושחט אותו כקורבן התמיד ביום טוב, מהי ההלכה? האם מותר להקריב קורבן זה?

ואמרת לנו: הוא אמר לי על עניין זה שניתן להסיק את התשובה מפסוק ביחזקאל הנוגע לקרבנות ציבור. הפסוק קובע: “ושה אחת מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל” (יחזקאל מה:טו). פסוק זה נדרש באופן הבא: המילה שה מתייחסת לזכר או לנקבה, אך לא לבכור, שכן מעמד זה חל רק על כבשים זכרים.

המילה אחד מציינת שאין להביא קורבן ממעשר הבהמה. הכבש חייב להיות כזה שיכול לעמוד בפני עצמו. בהמה שהוגדרה כמעשר היא תמיד חלק מקבוצה, שכן היא הבהמה העשירית היוצאת מן הדיר; לכן, אין להקריבה כקורבן ציבור.

הביטוי: מן הצאן מציין שרק חלק מבעלי החיים שבצאן ניתן להקריב, ואילו אין להקריב פלגס, שכבר איננו כבש אך עדיין אינו נחשב לאיל.