מִשּׁוּם בָּנָיו — אוֹרְחָא הוּא.
בשל ילדיו, שכן זהו הנוהג המקובל שילדים רוכבים.
וְהָכְתִיב: ״וְהִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר״! הָתָם, מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דְלֵילְיָא — אוֹרְחָא הוּא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דְלֵילְיָא — לֵיכָּא, מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דְּדָוִד — אִיכָּא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בִּיעֲתוּתָא דְּדָוִד — נָמֵי לֵיכָּא, מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דְהַר — אִיכָּא.
הגמרא מעלה קושי נוסף. אבל האין זה כתוב לגבי אביגיל: "ויהי היא רוכבת על החמור שלה ויורדת בסתר ההר" (שמואל א' כ"ה:כ'). פסוק זה משתמש בלשון רכיבה ביחס לאישה על חמור. הגמרא משיבה: שם, מחמת פחד הלילה, כך הוא המנהג שאישה תרכב ולא רק תשב על החמור. ואם תרצה, אמור במקום זאת: אין שיקול מחמת פחד הלילה שיסביר מדוע הותר לה לרכוב כדרכה; אלא, יש שיקול מחמת פחד דוד. ואם תרצה, אמור במקום זאת: אין שיקול מחמת פחד דוד גם כן; אולם, יש שיקול מחמת פחד המדרון בעת הירידה בהר.
וּבְאוֹרָיְיתָא מִי לָא כְּתִיב ״טָמֵא״? אֶלָּא: כֹּל הֵיכָא דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ — מִשְׁתַּעֵי בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה, כֹּל הֵיכָא דִּנְפִישִׁין מִילֵּי — מִשְׁתַּעֵי בְּלָשׁוֹן קְצָרָה. כִּדְאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ, אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: לְעוֹלָם יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִידוֹ דֶּרֶךְ קְצָרָה.
הגמרא שואלת: אבל האם אין המילה טמא כתובה בתורה? לכאורה, התורה אינה משתמשת בעקביות בלשונות נקיות, ואכן המילה טמא מופיעה בה תדיר. אלא, בכל מקום ששני ביטויים שווים באורכם, הכתוב מדבר בלשון נקייה. בכל מקום שהמילים של הלשון הנקייה מרובות יותר, ודורשות תיאור ארוך יותר, התורה מדברת בלשון קצרה, בהתאם למה שאמר רב הונא שאמר רב, ויש אומרים שהיה זה רב הונא שאמר שאמר רב בשם רבי מאיר: לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה.
וְכׇל הֵיכָא דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ מִשְׁתַּעֵי בִּלְשׁוֹן כָּבוֹד? וְהָא ״רוֹכֶבֶת״ וְ״יוֹשֶׁבֶת״ דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ, וְקָאָמַר ״רוֹכֶבֶת״! ״רֹכֶבֶת״ כְּתִיב.
הגמרא שואלת: והאם בכל מקום שבו הביטויים שווים באורכם, הפסוק תמיד מדבר בלשון מכובדת? והרי המילים העבריות עבור רוכבת [rokhevet], הכתובה: ריש, וי״ו, כ״ף, בי״ת, תי״ו; ויושבת [yoshevet], הכתובה: יו״ד, וי״ו, שי״ן, בי״ת, תי״ו, שוות באורכן, ובכל זאת הפסוק אומר: רוכבת (שמואל א׳ כ״ה:כ׳). הגמרא משיבה: המילה העברית עבור רוכבת נכתבת בלי וי״ו בכתיב חסר, ולכן היא קצרה יותר מן המונח עבור יושבת. הקיצור קודם ללשון מכובדת.
הָנְהוּ תְּרֵי תַלְמִידֵי דַּהֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרַב. חַד אָמַר: שַׁוִּיתִינַּן הַאי שְׁמַעְתָּא כְּדָבָר אַחֵר מְסַנְּקָן, וְחַד אָמַר: שַׁוִּיתִינַּן הַאי שְׁמַעְתָּא כִּגְדִי מְסַנְּקָן, וְלָא אִישְׁתַּעִי רַב בַּהֲדֵי דְּהַאיְךְ.
הגמרא מספרת על מעשה הנוגע לשימוש בלשון ראויה: היו שני תלמידים אלה שישבו לפני רב והתעייפו מלימוד סוגיה מורכבת. אחד מהם אמר: הלכה זו שאנו לומדים מעייפת אותנו כמו דבר אחר עייף [mesankan], לשון נקייה לחזיר. והשני אמר: הלכה זו מעייפת אותנו כמו גדי עייף. רב לא היה מדבר עם אותו תלמיד שהזכיר חזיר, שכן מי שמדבר שלא כראוי ודאי פגום במידותיו.
הָנְהוּ תְּרֵי תַלְמִידֵי דַּהֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּהִלֵּל, וְחַד מִינַּיְיהוּ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. וְאָמְרִי לַהּ, קַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְחַד מִינַּיְיהוּ רַבִּי יוֹחָנָן. חַד אָמַר: מִפְּנֵי מָה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וְאֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה? וְחַד אָמַר: מִפְּנֵי מָה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וּמוֹסְקִין בְּטוּמְאָה? אָמַר: מוּבְטָח אֲנִי בָּזֶה שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל. וְלֹא הָיָה יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁהוֹרָה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל.
הגמרא מוסיפה ומספרת שהיו שני תלמידים אלה שישבו לפני הלל, ואחד מהם היה רבן יוחנן בן זכאי. ויש אומרים שהיו יושבים לפני רבי יהודה הנשיא, ואחד מהם היה האמורארבי יוחנן. אחד מהם אמר: משום מה צריך אדם להיזהר לבצור ענבים במצב של טהרה, על ידי הקפדה על שימוש בכלים טהורים, ואין צריך לבצור זיתים במצב של טהרה? והשני אמר את אותה נקודה, אלא שניסח אותה אחרת: משום מה צריך אדם לבצור ענבים במצב של טהרה, אבל אדם רשאי למסוק זיתים במצב של טומאה? רבם אמר: אני בטוח שזה התלמיד הראשון, שדיבר בלשון נקייה, יורה הלכתיות בישראל. הגמרא מוסיפה: ולא עברו אפילו ימים ספורים עד שהורה הלכתיות בישראל.
הָנְהוּ תְּלָתָא כָהֲנֵי. חַד אֲמַר לְהוּ: הִגִּיעַנִי כְּפוֹל, וְחַד אָמַר: הִגִּיעַנִי כְּזַיִת, וְחַד אָמַר: הִגִּיעַנִי כִּזְנַב הַלְּטָאָה. בָּדְקוּ אַחֲרָיו, וּמָצְאוּ בּוֹ שֶׁמֶץ פְּסוּל.
הגמרא מספרת על מעשה הנוגע לשימוש בלשון ראויה. היו שלושה כוהנים אלה במקדש, שכל אחד מהם קיבל חלק מלחם הפנים שחולק בין הכוהנים. מאחר שהיו כוהנים רבים, כל אחד קיבל רק כמות קטנה. אחד אמר להם: קיבלתי חלק בגודל פול. ואחד אמר: קיבלתי כזית. ואחד אמר: קיבלתי חלק בגודל זנב לטאה. הם בדקו את הרקע של אותו כוהן אחרון, שהשתמש בדימוי של בעל חיים שרץ טמא, ומצאו שמץ [shemetz] של פסול בייחוסו. הגמרא מניחה שהם מצאו בעיה בשושלת היוחסין שלו שפסלה אותו מן הכהונה.
וְהָא (תַּנְיָא): אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה!
הגמרא שואלת: אבל האם לא נלמד בברייתא שאין בודקים את ייחוסו של כהן מעבר למזבח? כאשר בית הדין בדק את ייחוסו של כהן, הם היו בודקים את אבותיו רק עד שגילו כהן שהקריב קרבנות על המזבח. באותו שלב היו מפסיקים את הבדיקה. כהן שייחוסו מוטל בספק בוודאי לא היה מורשה לעבוד על המזבח. אולם, במקרה זה אכן הוטל ספק בייחוסו של כהן שהקריב קרבנות.
לָא תֵּימָא ״שֶׁמֶץ פְּסוּל״, אֶלָּא אֵימָא ״שַׁחַץ פְּסוּל״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיהוּ דְּאַרַּע נַפְשֵׁיהּ.
הגמרא דוחה טענה זו: אל תאמר שהם מצאו שמץ [shemetz] של פסול, המתייחס לייחוסו. אלא אמור שהם מצאו שחץ [shaḥatz] של פסול, ומשום כך הוא נפסל מן הכהונה. ואם תרצה, אמור במקום זאת: שם הדבר שונה, שכן הוא הטיל דופי בעצמו. אף שבדרך כלל מניחים שכל כהן המשתתף בעבודת המקדש כשר לכך, כהן זה פגם בייחוסו שלו באמצעות התנהגותו.
הָהוּא אַרְמָאָה דַּהֲוָה סָלֵיק וְאָכֵיל פְּסָחִים בִּירוּשָׁלַיִם. אֲמַר: כְּתִיב ״כׇּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ״, ״כׇּל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ״, וַאֲנָא הָא קָאָכֵילְנָא מִשׁוּפְרֵי שׁוּפְרֵי.
באשר לחקירת ייחוס הכהונה, הגמרא מספרת: גוי אחד היה עולה לרגל לירושלים, וטוען שהוא יהודי, ואוכל מקרבן הפסח בירושלים. לאחר מכן היה חוזר לביתו ומתפאר כיצד רימה את היהודים. הוא אמר: כך כתוב: "זאת חוקת הפסח; כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב:מג), ופסוק אחר אומר: "וכל ערל לא יאכל בו" (שמות יב:מח). ואף על פי כן, אכלתי מן המובחר שבמובחר מחלקי קרבן הפסח.
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא: מִי קָא סָפוּ לָךְ מֵאַלְיָה? אֲמַר לֵיהּ: לָא. כִּי סָלְקַתְּ לְהָתָם אֵימָא לְהוּ: סְפוֹ לִי מֵאַלְיָה. כִּי סְלֵיק, אֲמַר לְהוּ: מֵאַלְיָה סְפוֹ לִי! אֲמַרוּ לֵיהּ: אַלְיָה לְגָבוֹהַּ סָלְקָא.
רבי יהודה בן בתירא אמר לו, בניסיון לסכל כל חזרה על מעשה זה: האם האכילו אותך מן האליה של הכבש? האם אתה באמת חושב שנתנו לך את המנה המשובחת ביותר? הנכרי לא ידע שהאליה מוקרבת על המזבח ואינה נאכלת. הנכרי אמר לו: לא. רבי יהודה בן בתירא השיב: אם כן, כשתעלה לשם בפעם הבאה, אמור להם: האכילו אותי מן האליה. בשנה הבאה, כאשר עלה, אמר לשאר חברי החבורה שאליה הצטרף: האכילו אותי מן האליה. הם אמרו לו: האליה מוקרבת לאלוהים.
אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאן אֲמַר לָךְ הָכִי? אֲמַר לְהוּ: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא. אֲמַרוּ: מַאי הַאי דְּקַמַּן? בְּדַקוּ בָּתְרֵיהּ, וְאַשְׁכְּחוּהוּ דְּאַרְמָאָה הוּא וְקַטְלוּהוּ. שְׁלַחוּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא: שְׁלָם לָךְ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא! דְּאַתְּ בִּנְצִיבִין וּמְצוּדָתְךָ פְּרוּסָה בִּירוּשָׁלַיִם.
אמרו לו: מי אמר לך זאת, לבקש את אותה מנה? אמר להם בקוצר רוח: היה זה רבי יהודה בן בתירא. אמרו: מהו זה המעשה שבא לפנינו? וכי רבי יהודה בן בתירא היה אומר לו לאכול את האליה? דבר זה טעון בירור נוסף. בדקו את ייחוסו ומצאו שהוא גוי, והם הרגוהו. שלחו הודעה לרבי יהודה בן בתירא: שלום עליך, רבי יהודה בן בתירא, שאתה בנציבין ורשתך פרושה בירושלים. למרות ריחוקך מירושלים, אפשרת לנו לתפוס אדם שהונה אותנו.
רַב כָּהֲנָא חֲלַשׁ. שַׁדְּרוּהּ רַבָּנַן לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, אֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל בְּדוֹק מַאי דִּינֵיהּ. אֲתָא, אַשְׁכְּחֵיהּ דְּנָח נַפְשֵׁיהּ. קַרְעֵיהּ לִלְבוּשֵׁיהּ, וְאַהְדְּרֵיהּ לְקִרְעֵיהּ לַאֲחוֹרֵיהּ, וּבָכֵי וְאָתֵי. אֲמַרוּ לֵיהּ: נָח נַפְשֵׁיהּ? אֲמַר לְהוּ: אֲנָא לָא קָאָמֵינָא. ״וּמוֹצִיא דִבָּה הוּא כְסִיל״.
הגמרא מספרת על מעשה נוסף בשבחו של מי שנזהר להימנע מלשון בלתי ראויה או שלילית. רב כהנא חלה, והחכמים שלחו את רבי יהושע בן רב אידי כשליחם אליו. אמרו לו: לך ובדוק מהו מצבו של רב כהנא כעת. רבי יהושע, בנו של רב אידי, הלך ומצא שרב כהנא נפטר. הוא קרע את בגדו וסובב את בגדו כך שהקרע יהיה מאחוריו ולא ייראה מיד, והוא היה בוכה כאשר בא. אמרו לו: האם רב כהנא נפטר? אמר להם: לא אמרתי זאת, כפי שנאמר: "ומוציא דיבה הוא כסיל" (משלי י:יח). פסוק זה מלמד שאין זה ראוי להיות מבשר בשורות רעות, ואם אדם חייב להודיע לאחרים את החדשות המצערות, עליו לעשות זאת בדרך עקיפה.
יוֹחָנָן חָקוֹקָאָה נְפַק לְקִרְיָיתָא. כִּי אֲתָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: חִיטִּין נַעֲשׂוּ יָפוֹת? אָמַר לָהֶם: שְׂעוֹרִים נַעֲשׂוּ יָפוֹת. אֲמַרוּ לֵיהּ: צֵא וּבַשֵּׂר לַסּוּסִים וְלַחֲמוֹרִים, דִּכְתִיב: ״הַשְּׂעֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ״. מַאי הֲוֵי לֵיהּ לְמֵימַר? אֶשְׁתָּקַד נַעֲשׂוּ חִיטִּין יָפוֹת. אִי נָמֵי: עֲדָשִׁים נַעֲשׂוּ יָפוֹת.
הגמרא ממשיכה להביא דוגמאות ללשון נקייה: יוחנן מחקוק הלך לכפרים. כאשר בא, אמרו לו: האם יבול החיטה התפתח יפה? מתוך היסוס לומר שיבול החיטה לא התפתח יפה, אמר להם: יבול השעורה התפתח יפה, והניח להם להסיק את מסקנתם בעצמם. אמרו לו, בלגלוג: צא והודע לסוסים ולחמורים על השעורה, כפי שנאמר: "ושעורים ותבן לסוסים ולרכש" (מלכים א ה:ח). הגמרא שואלת: מה יכול היה לומר כדי לבטא טוב יותר את הבשורה הרעה בלשון נקייה? הגמרא משיבה: הוא יכול היה לומר: יבול החיטה של השנה שעברה התפתח יפה. לחלופין, הוא יכול היה לומר שיבול העדשים של שנה זו, שגם הוא מאכל לבני אדם, התפתח יפה.