חָזַר רַבִּי יְהוּדָה וְדָנוֹ דִּין אַחֵר: נוֹתָר יֶשְׁנוֹ בְּ״בַל תּוֹתִירוּ״, וְחָמֵץ בְּ״בַל תּוֹתִירוּ״. מָה נוֹתָר בִּשְׂרֵיפָה — אַף חָמֵץ בִּשְׂרֵיפָה.
ואז רבי יהודה הציג דרשה לוגית שונה: האיסור על אכילה והנאה מן הנותר מבשר הקורבנות כלול בבירור באיסור של: ולא תותירו ממנו. וגם חמץ כלול, במובן מסוים, באיסור של: ולא תותירו ממנו, שכן משעה שפג הזמן שבו מותר לאוכלו, אדם עובר על האיסורים של: לא ייראה, ושל: לא יימצא, אם הוא מחזיק בו. כשם שהנותר מבשר הקורבנות טעון שריפה, כך גם חמץ טעון שריפה.
אָמְרוּ לוֹ: אָשָׁם תָּלוּי וְחַטַּאת הָעוֹף הַבָּא עַל הַסָּפֵק לִדְבָרֶיךָ יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן בְּ״בַל תּוֹתִירוּ״. שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בִּשְׂרֵיפָה, וְאַתָּה אוֹמֵר בִּקְבוּרָה! שָׁתַק רַבִּי יְהוּדָה.
אמרו לו: לשיטתך, אשם תלוי ועוף שהוקרב כחטאת במקרה של ספק יוכיחו שההשוואה הזאת אינה תקפה, שהרי הם גם כלולים באיסור של: ולא תותירו, שכן קרבנות אלו נאסרים לאחר שחלף הזמן שבו מותר לאוכלם. כשם שאנו אומרים שהם טעונים שריפה, ואתה אומר שאשם תלוי טעון קבורה. רבי יהודה שתק, שכן לא הייתה לו תשובה.
אָמַר רַב יוֹסֵף, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: כַּפָּא דַּחֲטָא נַגָּרָא — בְּגַוַּוהּ נִשְׂרוֹף חַרְדְּלָא.
רב יוסף אמר: זה כמו שאנשים אומרים: בכף שהנגר עשה, החרדל ישרוף את חיכו. במילים אחרות, אדם יכול להינזק ממעשיו שלו. באופן דומה, במקרה זה ההוכחה החזקה ביותר נגד דעתו של רבי יהודה היא זו המבוססת על דבריו של רבי יהודה עצמו.
(אָמַר אַבָּיֵי:) סַדָּנָא בְּסַדָּנֵי יְתֵיב — מִדְּוִיל יְדֵיהּ מִשְׁתַּלֵּים.
אביי אמר ביטוי עממי נוסף: מי שעשה את הסדים [saddana] יישב בסדים; הוא נפרע באמצעות מעשה ידיו שלו.
רָבָא אָמַר: גִּירָאָה בְּגִירֵיהּ מִקְּטִיל — מִדְּוִיל יְדֵיהּ מִשְׁתַּלֵּים.
רבא אמר אמרה דומה אחרת: מי שעשה את החצים ייהרג בחציו שלו; הוא נפרע באמצעות מעשה ידיו שלו.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מְפָרֵר וְזוֹרֶה וְכוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ, הֵיכִי קָאָמַר: מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ, וּמְפָרֵר וּמֵטִיל לַיָּם. אוֹ דִילְמָא: מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ, אֲבָל מֵטִיל לַיָּם בְּעֵינֵיהּ. תְּנַן נָמֵי גַּבֵּי עֲבוֹדָה זָרָה כִּי הַאי גַוְונָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ, אוֹ מֵטִיל לַיָּם. וְאִיבַּעְיָא לְהוּ: הֵיכִי קָאָמַר? שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ, וְשׁוֹחֵק וּמֵטִיל לַיָּם. אוֹ דִילְמָא שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ, אֲבָל מֵטִיל לַיָּם בְּעֵינֵיהּ.
כך שנינו במשנה: וחכמים אומרים שאין צורך לשרוף חמץ; אלא, אפשר אף לפורר אותו ולהטיל אותו לרוח או לים. נשאלה שאלה לפני החכמים: לגבי מה מקרה הם אומרים? האם כוונתם שהוא צריך דווקא לפורר אותו ולהטיל אותו לרוח או לפורר אותו ולהטיל אותו לים? או שמא אפשר לפורר אותו ולהטיל אותו לרוח, אבל מותר לו להשליך אותו לים כמות שהוא, בלי לפורר אותו תחילה. עוד למדנו במשנה לגבי עבודה זרה במקרה דומה שרבי יוסי אומר: הוא רשאי לטחון את האליל ולהטיל את האבק לרוח או להשליכו לים. וגם נשאלה שאלה לפני החכמים: לגבי מה מקרה הם אומרים? האם צריך דווקא לטחון אותו ולהטיל אותו לרוח או לטחון אותו ולהטיל אותו לים? או שמא הוא רשאי לטחון אותו ולהטיל אותו לרוח; אולם מותר לו להשליך אותו לים כמות שהוא, בלי שינוי.
אָמַר רַבָּה: מִסְתַּבְּרָא עֲבוֹדָה זָרָה דִּלְיָם הַמֶּלַח קָא אָזְלָא — לָא בָּעֵי שְׁחִיקָה. חָמֵץ דְּלִשְׁאָר נְהָרוֹת קָאָזֵיל — בָּעֵי פֵּירוּר. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא: עֲבוֹדָה זָרָה דְּלָא מִמִּיסָּה — בָּעֵי שְׁחִיקָה. חָמֵץ דְּמִמִּיס — לָא בָּעֵי פֵּירוּר.
רבה אמר: מסתבר שכיוון שעבודות זרות מושלכות לים המלח, אין הן צריכות טחינה, שכן אין חשש שיוציאו אותן וישתמשו בהן שוב. אולם, חמץ שאפשר להשליכו לנהרות אחרים, צריך פירור לפני שמשליכים אותו. רב יוסף אמר לו: אדרבה, ההפך הוא היותר מסתבר. עבודות זרות, שאינן בדרך כלל מתפוררות במים, צריכות טחינה. אולם, חמץ, שמתפורר במים מעצמו, אינו צריך פירור.
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבָּה, תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבָּה: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר — מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ. הָיָה מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה — מְפָרֵר וּמֵטִיל לַיָּם. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר — שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ. הָיָה מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה — שׁוֹחֵק וּמֵטִיל לַיָּם.
נלמדה ברייתא בהתאם לדעתו של רבה, ונלמדה ברייתא בהתאם לדעתו של רב יוסף. הגמרא מסבירה: נלמדה ברייתא בהתאם לדעתו של רבה: אם אדם היה מהלך במדבר ובידו חמץ, והגיע הזמן בערב פסח לבערו, אזי הוא חייב לפורר את החמץ ולזרותו לרוח. אם היה נוסע בספינה, עליו לפורר את החמץ ולהשליכו לים. ונלמדה ברייתא בהתאם לדעתו של רב יוסף: אם אדם היה מהלך במדבר ומצא עבודה זרה, הוא חייב לטחון אותה ולזרותה לרוח. אם היה נוסע בספינה, עליו לטחון אותה ולהשליכה לים.
שְׁחִיקָה קַשְׁיָא לְרַבָּה, פֵּירוּר קַשְׁיָא לְרַב יוֹסֵף. שְׁחִיקָה לְרַבָּה לָא קַשְׁיָא: הָא — לְיָם הַמֶּלַח, הָא — לִשְׁאָר נְהָרוֹת. פֵּירוּר לְרַב יוֹסֵף לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּחִיטֵּי, הָא — בְּנַהֲמָא.
הגמרא מעירה: הדרישה של טחינה בברייתא אחת קשה לרבה, שכן לפי שיטתו אין צורך לטחון עבודה זרה לפני שמשליכים אותה לים. והדרישה של פירור לחם חמץ הנזכרת בברייתא האחרת קשה לרב יוסף, שכן לשיטתו אין צורך לפורר לחם חמץ לפני שמשליכים אותו לים. הגמרא משיבה: הדרישה של טחינה אינה קשה לרבה. מקרה זה, שבו אין צורך לטחון אותו, הוא כאשר משליכים אותו לים המלח. אותו מקרה, שבו נדרש לטחון אותו לפני ההשלכה, הוא כאשר משליכים אותו לנהרות אחרים. בדומה לכך, הדרישה של פירור אינה קשה לרב יוסף. מקרה זה עוסק בשק של חיטה שהחמיצה. מאחר שחיטה אינה מתפוררת מעצמה, יש לטחון אותה ולפזרה במים. אותו מקרה מתייחס ללחם. מאחר שלחם יתפורר במים מעצמו, אין צורך לפורר אותו.
מַתְנִי׳ חָמֵץ שֶׁל גּוֹי שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח — מוּתָּר בַּהֲנָאָה, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל — אָסוּר בַּהֲנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאוֹר״.
משנה:מותר ליהודי להפיק הנאה מחמץ של גוי שעבר עליו הפסח, כלומר, חמץ שנותר לאחר סיום הפסח. אולם, אסור להפיק הנאה מחמץ של יהודי שעבר עליו הפסח, כפי שנאמר: "ולא יֵרָאֶה לְךָ חמץ, ולא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר, בכל גבולך" (שמות יג:ז).
גְּמָ׳ מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבִּי שִׁמְעוֹן וְלָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: חָמֵץ, בֵּין לִפְנֵי זְמַנּוֹ בֵּין לְאַחַר זְמַנּוֹ — עוֹבֵר עָלָיו בְּלָאו. תּוֹךְ זְמַנּוֹ — עוֹבֵר עָלָיו בְּלָאו וְכָרֵת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
גמרא: הגמרא פותחת בשאלה: מיהו התנא של המשנה? אין היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה, ואין היא בהתאם לדעתו של רבי שמעון, ואין היא בהתאם לדעתו של רבי יוסי הגלילי. הגמרא מבהירה שאלה זו: מהו המקרה שעליו נחלקו חכמים אלה, ומהן דעותיהם בעניין זה? הגמרא מסבירה: כפי שנשנה בברייתא: האוכל או הנהנה מלחם חמץ, בין לפני זמנו, החל מחצות ביום ערב פסח, ובין לאחר זמנו, כלומר חמץ שעבר עליו הפסח, עובר על מצוות לא תעשה. בזמנו, בפסח עצמו, האוכל חמץ עובר על מצוות לא תעשה וחייב בכרת. זו שיטתו של רבי יהודה.