לעומת זאת, דם שאינו נשפך כמים אלא מתקבל בכלי כדי לזרקו על המזבח אינו מכשיר תוצרת להיטמא. רב שמואל בר אמי מקשה על כך בחריפות: הרי יש דם הנסחט מן הבהמה לאחר השחיטה, לאחר שהסתיים הקילוח הראשון של הדם, שנשפך כמים, שכן אינו ראוי לזריקה על המזבח. ואף על פי כן, דם זה אינו מכשיר תוצרת להיטמא.

רבי זירא אמר לו: הנח לדם הנסחט לאחר ההתזה הראשונה, שהוא מקרה חריג, שאפילו מדם של חולין הוא אינו מכשיר תוצרת לקבל טומאה גם כן. באשר להלכה שדם מכשיר תוצרת לקבל טומאה, מעמדו ההלכתי של דם הנסחט לאחר ההתזה הראשונה אינו מעמד של דם כלל.

הגמרא מעירה: רב שמואל בר אמי קיבל אמירה זו מרבי זירא והביא פסוק התומך בה. כפי שהרחמן אומר: "רק חזק לבלתי אכול הדם; כי הדם הוא הנפש" (דברים יב:כג). פסוק זה מלמד: דם שלגביו הנפש יוצאת מן הגוף כאשר הוא נשפך נקרא דם; אולם, דם שלגביו הנפש אינה יוצאת מן הגוף כאשר הוא נשפך, אלא הוא נסחט לאחר מכן, אינו נקרא דם.

הגמרא מביאה ראיה נוספת לכך שטומאת משקים היא מדין תורה. בוא ושמע: לגבי דם שנטמא, וכהן זרקו על המזבח, חלה ההבחנה הבאה: אם עשה כן בשוגג, הקרבן מתקבל. אם זרק את הדם במזיד, הקרבן אינו מתקבל. לכאורה, דם נטמא מדין תורה, אף אם אינו מטמא דברים אחרים. הגמרא דוחה טענה זו: טומאה זו היא מדברי חכמים, ופסיקה זו אינה בהתאם לביאורו של רב לדעתו של רבי יוסי בן יועזר איש צרידה, שכן הוא סבור שדם קודשים אינו נטמא כלל.

הגמרא מביאה ראיה ממשנה אחרת. בוא ושמע: על מה מרצה הציץ של הכהן הגדול ומאפשר בכך את זריקת דם הקרבן? הוא מרצה על הדם, ועל הבשר, ועל החלב שנטמאו, בין שגרם להם להיטמא בשוגג ובין במזיד, בין מחמת אונס ובין ברצון, ובין אם זה קרבן של יחיד או של ציבור. לכאורה, דמו של קרבן יכול להיטמא.

הגמרא דוחה הוכחה זו: המשנה מתייחסת לדם שהוא טמא מדין דרבנן, וגם כאן, הדבר אינו בהתאם לדעתו של יוסי בן יועזר איש צרידה, האומר שדם קודשים אינו נטמא כלל.

הגמרא מביאה הוכחה נוספת: בוא ושמע פסוק נוסף שנכתב על הציץ: "והיה על מצח אהרן, ונשא אהרן את עוון המוקדשים, אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם; והיה על מצחו תמיד, לרצון להם לפני ה'" (שמות כח:לח).

וְדָרְשׁוּ הַחֲכָמִים: אֵיזֶה חֵטְא הוּא נוֹשֵׂא? אִם תֹּאמַר שֶׁהוּא מְכַפֵּר עַל חֵטְא הַפִּיגּוּל, קָרְבָּן שֶׁנִּפְסַל בְּכַוָּנָה לְהַקְרִיב אוֹ לֶאֱכוֹל אֶת הַקָּרְבָּן לְאַחַר הַזְּמַן הַמֻּתָּר, הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, פִּיגּוּל הוּא; לֹא יֵרָצֶה" (ויקרא יט:ז). וְאִם תֹּאמַר שֶׁהוּא מְכַפֵּר עַל נוֹתָר, כְּלוֹמַר, בְּשַׂר קָרְבָּן שֶׁנּוֹתַר לְאַחַר הַזְּמַן שֶׁהָיָה מֻתָּר לְאָכְלוֹ, הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: "וְאִם מֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לֹא יֵרָצֶה, לֹא יֵחָשֵׁב לַמַּקְרִיב אֹתוֹ" (ויקרא ז:יח).

מסתבר שהציץ נושא רק את עוון הטומאה בקרבן של יחיד, כשם שבנסיבות מסוימות הותרה הטומאה מן האיסור הכללי שלה למען הציבור. היה מותר להקריב קרבנות ציבור במקדש במצב של טומאה. מה, האם אין זה חל גם על דם טמא? לכאורה, גם דם יכול להיטמא. רב פפא אמר: לא, הכוונה אינה לדם טמא אלא לטומאת קומצים של קמח שהכהן מפריש ממנחה. קומץ הקמח מתיר את המנחה לאכילת הכוהנים, במקביל לדם של קרבן בהמה.

הגמרא מביאה הוכחה נוספת. בוא ושמע את מה שנאמר לנביא חגי: "כה אמר ה' צבאות: שאל נא את הכוהנים תורה לאמור: הן יישא איש בשר קודש בכנף בגדו, ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל השמן ואל כל מאכל, היקדש? ויענו הכוהנים ויאמרו: לא" (חגי ב:יא–יב). שאלה זו נשאלת בנוגע לבשרו של שרץ, והאם החומרים הבאים עמו במגע נטמאים או לא.