הגמרא מסבירה שאין מחלוקת בין רב הונא לרב חסדא בנוגע לטעם האיסור. אחד משני חכמים אלה מלמד את הסברו לגבי המקרה של פיגול, הנזכר במשנה; ואילו האחר מלמד אותו לגבי נותר.

הגמרא מפרטת: מי שמלמד זאת לגבי פיגול סבור שהטעם הוא משום חשד בכהנים. כתוצאה מאיבה, כהן עלול לגרום לכך שהקרבנות יהפכו לפיגול. כדי להניא כהנים מלעשות כן, חכמים תיקנו שמי שנוגע בפיגול נטמא, ובכך מובטח שגם הכהן הפוגע יסבול ממעשיו. מי שמלמד הסבר זה לגבי נותר טוען שהטעם הוא משום כהנים עצלים, כדי למנוע עצלות בקרב הכהנים. חכמים גזרו שנותר מטמא, כדי להבטיח שהכהנים יאכלו את בשר הקרבן בתוך הזמן שהוקצב לכך.

נאמר לעיל כי רב הונא ורב חסדא חלוקים באשר לשיעור הבשר שמטמא טומאה. אחד מהם אמר כי כזית בשר מקבל טומאה, ואחד מהם אמר כי רק כביצה מקבל טומאה. הגמרא מסבירה את הטעם למחלוקת זו. מי שאמר כי כזית מקבל טומאה סובר שטומאת נותר ופיגול דומה לאיסורם. מאחר שנותר ופיגול אסורים כשהם בשיעור כזית, כך גם לגבי טומאתם. ומי שאמר שבשר קודשים נטמא כאשר הוא כביצה סובר כי הדבר דומה לטומאתו. כלומר, כשם שהשיעור המינימלי לטומאה בסוגי בשר אחרים הוא כביצה, כך גם לגבי פיגול ונותר.

משנה: אם בירך על הפסח, והיא: אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הפסח, פטר בכך גם את ברכת החגיגה. ברכת שלמי חגיגת ארבעה עשר בניסן היא: אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת הזבח. אבל אם בירך על החגיגה, לא פטר בכך את עצמו מלברך על הפסח. זהו דבריו של רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: זו הברכה אינה פוטרת מלברך על זו, וזו הברכה אינה פוטרת את זו, שלכל קרבן ברכה בפני עצמה.

גמרא: הגמרא מסבירה את דעות התנאים במשנה. כאשר תנתח את העניין תמצא כי לפי דעתו של רבי ישמעאל, הזאה של הדם על המזבח כלולה בקטגוריה הכללית יותר של שפיכה. במילים אחרות, הברכה על קרבן הפסח, שדמו נשפך, כוללת את שלמי החגיגה, שדמם נזרק, שכן הזאה כלולה בתוך הקטגוריה הכללית של שפיכה. אבל להפך, שפיכה אינה כלולה בהזאה. לפיכך, כאשר אדם מברך על שלמי החגיגה, אין הוא פוטר את עצמו מלברך על קרבן הפסח.

לעומת זאת, לפי דעתו של רבי עקיבא, אלו שתי מצוות נפרדות: יציקה אינה כלולה בהזאה, והזאה אינה כלולה ביציקה. לכן, רבי עקיבא סבור שכל קרבן טעון ברכה משלו.