קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין בְּעֶרֶב פֶּסַח כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ, וְיִשְׁאֲלוּ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה מְחַלֵּק קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין לְתִינוֹקוֹת בְּעֶרֶב פֶּסַח כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ, וְיִשְׁאֲלוּ. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חוֹטְפִין מַצּוֹת בְּלֵילֵי פְּסָחִים בִּשְׁבִיל תִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ.
דגנים קלויים ואגוזים בערב פסח, כדי שלא יישנו וגם כדי שישאלו את ארבע הקושיות בלילה. אמרו על רבי עקיבא שהיה מחלק דגנים קלויים ואגוזים לילדים בערב פסח, כדי שלא יישנו וכדי שישאלו. שנינו בברייתא שרבי אליעזר אומר: חוטפים את המצות בלילות הפסח. יש לאוכלן במהירות רבה מפני הילדים, כדי שמתוך אכילה חפוזה של הסעודה לא יישנו וישאלו לפשרו של מנהג יוצא דופן זה.
תַּנְיָא, אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי עֲקִיבָא: מִיָּמָיו לֹא אָמַר הִגִּיעַ עֵת לַעֲמוֹד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, חוּץ מֵעַרְבֵי פְסָחִים וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים. בְּעֶרֶב פֶּסַח — בִּשְׁבִיל תִּינוֹקוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ. וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים — כְּדֵי שֶׁיַּאֲכִילוּ אֶת בְּנֵיהֶם.
כך לימדו בברייתא: אמרו על רבי עקיבא שבכל ימיו לא אמר לתלמידיו שהגיע הזמן לקום מלימודם בבית המדרש. אלא היה ממשיך ללמד כל עוד היו מוכנים לשמוע. כך היה חוץ מערבי פסחים וערב יום הכיפורים, שבהם היה מפסיק ללמד. הגמרא מסבירה את הטעמים ליוצאים מן הכלל הללו: בערב פסח, היה מפסיק משום התינוקות, כדי שיישנו ביום, כדי שלא יהיו עייפים ויישנו בלילה. ובערב יום הכיפורים, היה מפסיק כדי שתלמידיו יזכרו להאכיל את ילדיהם.
תָּנוּ רַבָּנַן: חַיָּיב אָדָם לְשַׂמֵּחַ בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״. בַּמֶּה מְשַׂמְּחָם — בְּיַיִן.
החכמים לימדו: אדם חייב לשמח את ילדיו ואת בני ביתו בחג, שנאמר: "ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז:יד). במה יש לשמחם? ביין.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶם, וְנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶן. אֲנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶם — בְּיַיִן. וְנָשִׁים בְּמַאי? תָּנֵי רַב יוֹסֵף: בְּבָבֶל — בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִין, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — בְּבִגְדֵי פִּשְׁתָּן מְגוֹהָצִין.
רבי יהודה אומר: יש לשמח כל אחד מבני ביתו בדבר המשמח אותו, אנשים במה שראוי להם ונשים במה שראוי להן. רבי יהודה מפרש: אנשים במה שראוי להם, כלומר, ביין. ואילו את הנשים, במה יש לשמחן? רב יוסף מלמד: יש לשמחן בבגדים חדשים, בבבל בבגדים צבעוניים ובארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצים המיוצרים שם.
תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, אֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ״.
כך לימדו בברייתא שרבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים, אין שמחה אלא באכילת בשר של קרבנות, שנאמר: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוהיך" (דברים כז:ז). ועכשיו שאין בית המקדש קיים ואי אפשר לאכול בשר קרבנות, יכול אדם לקיים את מצוות השמחה ביום טוב רק על ידי שתיית יין, שנאמר: "ויין ישמח לבב אנוש" (תהילים קד:טו).
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: קִסְתָּא דְמוּרְיְסָא דַּהֲוָה בְּצִיפּוֹרִי הִיא הֲוָת כְּמִין לוּגָּא דְּמַקְדְּשָׁא, וּבָהּ מְשַׁעֲרִין רְבִיעִית שֶׁל פֶּסַח. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תְּמָנְיָיתָא קַדְמָיְיתָא דַּהֲוָה בִּטְבֶרְיָא הֲוָת יַתִּירָה עַל דָּא רִיבְעָא, וּבָהּ מְשַׁעֲרִין רְבִיעִית שֶׁל פֶּסַח.
רבי יצחק אמר: הכלי ששימש למדידת מורייס [moraysa] שהיה בציפורי היה באותו נפח כמו הלוג שבמקדש, ובו היו החכמים מודדים את הרביעית של פסח. היו ממלאים כלי זה ואז מחלקים את הנוזל שבתוכו לארבעה חלקים שווים. התוצאה הייתה רביעית לוג אחת, שהיא השיעור המינימלי של יין לארבע הכוסות בפסח ולכמה הלכות אחרות. רבי יוחנן אמר: השמינית הישנה שהייתה בשימוש בטבריה הייתה גדולה מזו השמינית ברביעית-לוג אחת, ובה אנו מודדים את הרביעית-לוג של פסח. כאשר ממלאים את המידה הישנה ושופכים אותה לגרסה החדשה יותר, הכמות שנשארת בכלי המקורי היא רביעית-לוג אחת.
אָמַר רַב חִסְדָּא: רְבִיעִית שֶׁל תּוֹרָה אֶצְבָּעַיִם עַל אֶצְבָּעַיִם בְּרוּם אֶצְבָּעַיִם וַחֲצִי אֶצְבַּע וְחוֹמֶשׁ אֶצְבַּע. כִּדְתַנְיָא: ״וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ״ — שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּין בְּשָׂרוֹ לַמַּיִם. ״בַּמַּיִם״ — בְּמֵי מִקְוֶה. ״אֶת כׇּל בְּשָׂרוֹ״ — מַיִם שֶׁכׇּל גּוּפוֹ עוֹלֶה בָּהֶן, וְכַמָּה הֵן?
רב חסדא אמר: שיעור רביעית-לוג של התורה הוא שתי אצבעות על שתי אצבעות בנפח, בגובה שתי אצבעות וחצי אצבע וחומש אצבע. אמירה זו היא כפי שנשנה בברייתא בעניין מקווה, שעליו נאמר בפסוק: "ורחץ את כל בשרו במים" (ויקרא טו:טז), שממנו דרשו חכמים: ביטוי זה מלמד שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו לבין המים. הלשון "במים" מורה שהפסוק מתייחס למקווה מים מסוים, כלומר, במי מקווה. הביטוי "כל בשרו" מלמד שיש לטבול במים שכל גופו יכול להיכנס בהם בבת אחת. וכמה הוא שיעור זה?