כל טיפה ראשונה וכל טיפה ראשונה אחרת נפרדת משאר טיפות הדם, כלומר, היא לא זרמה בזרם רציף. מאחר שהדם יצא בתחילה בעודו חי והוא טהור, כל טיפת דם שיצאה לאחר מותו בטלה כאשר היא נופלת לתוך אותו דם, ולכן כל שלולית הדם טהורה מבחינה טקסית. הגמרא שואלת: החכמים אומרים היטב לרבי יהודה; כיצד הוא משיב לטענתם? הגמרא משיבה שרבי יהודה הולך לפי קו ההיגיון שלו, כפי שאמר: דם אינו מבטל דם.

רבי שמעון אומר: במקרה של מי שנצלב על עץ, שדמו אינו מטפטף אלא זורם במורד העץ אל הארץ, ונמצא רביעית-לוג של דם תחתיו, הדם טמא. רבי יהודה מחשיב את הדם לטהור. הוא מסביר את טעמו: שכן אני אומר שרביעית ה-לוג של הדם שנמצאה תחת הגוף יצאה בעודו חי, וטיפת הדם שיצאה לאחר מותו נשארת על העץ.

הגמרא מעלה קושי ביחס לדעתו של רבי יהודה. ורבי יהודה, שיאמר לעצמו לגבי מי שנהרג על מיטה ודמו מטפטף לתוך גומה שבקרקע: כשם שאני אומר שכל הדם שנמצא מתחת לגוף יצא בעודו חי, ושטיפת הדם שיצאה לאחר מותו נשארת על המיטה. מדוע רבי יהודה מחשיב את הדם לטמא טומאה פולחנית במקרה כזה? הגמרא משיבה: המקרה של המיטה שונה, שכן הדם מחלחל דרך המיטה אל הרצפה, ואילו במקרה של מי שנצלב ייתכן שחלק מן הדם נשאר על העץ.

משנה:בתחילה החכמים היו אומרים, לגבי אישה שילדה וקיימה את שבעת או ארבעת עשר ימי הטומאה לזכר או לנקבה, בהתאמה, ולאחר מכן טבלה במקווה והיא מצויה בתקופת דם הטוהר, כי הייתה יוצקת מים מכלי בידיה על מנת להדיח את קרבן הפסח. אף על פי שמותר לאישה כזו לקיים יחסי אישות עם בעלה, מעמדה ההלכתי הוא כשל מי שטבל באותו יום ועדיין לא שקעה השמש. לפיכך היא מקבלת טומאה מדרגה שנייה ומטמאת את התרומה שבה היא נוגעת לטומאה מדרגה שלישית. כתוצאה מכך, מותר לה לגעת בכלי, שכן טומאה מדרגה שנייה אינה מטמאת כלי. אסור לה לגעת במים, שכן הם מיועדים להדחת קרבן הפסח ולכן דינם כדין מאכלי קודשים, הנטמאים בטומאה מדרגה שנייה.

החכמים אז אמרו: מעמדה הוא כמו של מי שבא במגע עם טמא בטומאה הנגרמת על ידי מת, כלומר, מי שיש בו טומאה מדרגה ראשונה, שמטמא קודשים. אך לגבי כל הדברים שאינם מקודשים, אפילו חולין שנעשו על טהרת הקודש, כגון המים המשמשים להדחת קרבן הפסח, יש לה טומאה מדרגה שנייה. לפיכך, מותר לה לגעת לא רק בכלי, אלא גם במים שבתוכו, בהתאם לדברי בית הלל. בית שמאי אומרים: מעמד האישה הוא אפילו כמו של מי שהוא טמא מחמת מגע עם מת, שהוא אב הטומאה ומטמא אפילו כלי חולין.

גמרא: המשנה מלמדת: אישה שילדה, שמרה את ימי הטומאה, טבלה במקווה, וכעת היא מצויה בתקופת דם הטוהר, הייתה יוצקת מים מכלי על ידיה כדי להדיח את קרבן הפסח. הגמרא מסיקה: יציקה מכלי, כן, זה מותר, אך אסור לה לגעת במים עצמם. מכאן לכאורה שתוצרת שאינה מקודשת, למשל אפילו נוזל כגון המים להדחת קרבן הפסח, שהוכנה לפי דרגת הטהרה הפולחנית הנדרשת למאכלי קורבנות, כלומר, באותן חומרות הנדרשות למאכלי קורבנות, נחשבת כמאכלי קורבנות.

אבל כעת אמור את הסעיף האחרון של המשנה: החכמים אז אמרו: מעמדה הוא כמו של מי שבא במגע עם טמא בטומאה הנגרמת על ידי מת, כלומר, מי שיש בו טומאה בדרגה ראשונה, שמטמא קודשים. מכאן עולה כי לגבי קודשים, כן, היא מטמאת אותם, אבל לגבי חולין, כגון המים ששימשו להדחת קרבן הפסח, היא אינה מטמאת אותם. כנראה, חולין שהוכנו לפי רמת הטהרה הטקסית הנדרשת למאכלי קורבן אינם נחשבים כמאכלי קורבן.

הגמרא מסבירה: דעתו של מי מובעת בסיפא של המשנה? זוהי דעתו של אבא שאול, כפי שנלמד בברייתא שאבא שאול אומר: לגבי מי שהיה טמא בטומאה פולחנית וטבל באותו יום והוא ממתין לערב כדי שתושלם תהליך הטהרה, דינו כדין מי שטמא בדרגת טומאה ראשונה לעניין מאכלי קודשים, בכך שהוא מטמא שני פריטי מאכלי קודשים ופוסל אחד נוסף. במילים אחרות, הפריט הראשון של מאכלי הקודשים שבו הוא נוגע מקבל מעמד של טומאה בדרגה שנייה. פריט שני שבא במגע עם הפריט הראשון מקבל טומאה בדרגה שלישית. פריט שלישי שבא במגע עם השני מקבל טומאה בדרגה רביעית ולכן נפסל מאכילה, אך אינו מטמא פריטים אחרים.

משנה:ובית שמאי מודים לבית הלל שאישה השומרת ימי טהרה אוכלת מעשר שני, שכן מותר לטבול יום לאכול מעשר שני. והיא מפרישה חלק מעיסתה בתור חלה, ומקרבת את הכלי שיש בו את חלק הבצק שהפרישה ליד שאר הבצק, וקוראת לו שם חלה.

וגם בית שמאי מודים לבית הלל שאם טיפה מרוקה או מדם הטוהר שלה נפלה על כיכר של תרומה, הכיכר טהורה, שכן כל משקה היוצא מגופו של מי שטבל באותו יום הוא טהור.

יש מחלוקת נוספת בין התנאים בנוגע לאישה שהשלימה את ימי טהרתה. בית שמאי אומרים: טבילתה בסוף ימי הטומאה אינה מתירה לה להיכנס למקדש או לאכול תרומה; אלא, היא צריכה טבילה אף בסיום ימי הטהרה. ובית הלל אומרים: אינה צריכה טבילה בסיום ימי הטהרה כדי להתיר לה לאכול תרומה, שכן הטבילה בסוף ימי הטומאה מספיקה.

גמרא: המשנה מלמדת שבית שמאי מודים לבית הלל שהאישה השומרת את ימי הטהרה אוכלת ממעשר שני. הגמרא מסבירה שהטעם הוא כפי שאמר החכם: כאשר הושלמה תקופת הטומאה של זב או מצורע, והוא טבל ביום ועלה מן המקווה, הוא רשאי לאכול מעשר שני מיד.

המשנה מלמדת: והיא מפרישה חלק מבצקה בתור חלה. הגמרא מסבירה שמאכל חולין שהוא טבל לעניין חלה, שכן עדיין לא הופרשה ממנו חלה, כגון בצק זה שממנו הוקצה חלק להפרשה עתידית של חלה, אינו נחשב כחלה, ולכן אינו נטמא במגע של אישה השומרת ימי טהרה.

המשנה גם מלמדת שהיא מקרבת את הכלי עם החלק מן הבצק שהפרישה ליד שאר הבצק. הגמרא מסבירה שזהו כפי שאמר החכם: מצווה להפרישתרומהמ־תבואה המצויה בסמוך לתבואה שהיא באה לפטור, לכתחילה.

המשנה קובעת: והיא קוראת לה בשם של חלה. הגמרא מסבירה שיש צורך שהתנא ילמד הלכה זו, שכן היה אפשר שיעלה על דעתך לומר: נגזור שמא תבוא לגעת בחלה מבחוץ. לכן, המשנה מלמדת אותנו שאין גזירה כזו.

המשנה מלמדת: ובית שמאי מודים לבית הלל כי אם טיפה מרוקה או מדם הטוהר נפלה על כיכר של תרומה, הכיכר טהורה, שכן כל משקה היוצא מגופו של מי שטבל באותו יום טהור. הגמרא מסבירה שהטעם הוא כפי שלמדנו במשנה (טבול יום ב:א): ההלכה לגבי משקים היוצאים ממי שטבל באותו יום מטומאתו היא כמו זו של משקים שהוא נוגע בהם. ואלו ואלו, המשקים שיצאו ממנו והמשקים שנגע בהם, אינם מטמאים. זו ההלכהלמעט משקים הבאים מזב, שהוא אב הטומאה.

המשנה מלמדת כי בית שמאי אומרים: טבילתה בסוף ימי הטומאה אינה מתירה אותה; אלא היא צריכה טבילה אף בסוף ימי הטהרה. ובית הלל אומרים: הטבילה בסוף ימי הטומאה מספיקה. הגמרא שואלת: מהו ההבדל ביניהם, כלומר, מהו יסוד מחלוקתם? רב קטינא אמר: ההבדל ביניהם הוא בנוגע למעמדו של מי שטבל באותו יום, כלומר, בסוף זמן טומאתו, וזמן רב עבר מאז הטבילה. בית שמאי סבורים שכיוון שעבר זמן רב, כלומר שלושים ושלושה ימים לאחר לידת זכר או שישים ושישה ימים לאחר לידת נקבה, אין היא יכולה להסתמך על אותה טבילה. בית הלל סבורים שהיא עדיין יכולה להסתמך על אותה טבילה ראשונה.

משנה: יש מחלוקת בנוגע לאישה הרואה דם ביום האחד עשר, שהוא היום האחרון של התקופה הראויה לזרימת דם של זבה. מותר לה לקיים יחסי אישות עם בעלה לאחר שתשמור יום נקי אחד כנגד היום האחד שבו ראתה דם, אך במקרה זה היא לא שמרה יום נקי אחד. אלא, טבלה במקווה באותו ערב, ליל היום השנים עשר, ואז קיימה יחסי אישות עם בעלה.

בית שמאי אומרים: מאחר שלא שמרה את יום הטהרה המקביל, היא נשארת במעמד של זבה. לפיכך, גם היא, הזבה, וגם בעלה, שקיים יחסי אישות עם זבה, מטמאים חפצים המיועדים למשכב או למושב, עד כדי כך שאלה מטמאים מאכל ומשקה שבאו עמם במגע, ובמקרה שלה, גם בני אדם. וכן כל אחד מהם חייב להביא קורבן חטאת על השתתפות ביחסי אישות עם זבה.