בִּשְׁעַת הַדְּחָק. וְהָוֵינַן בַּהּ: מַאי ״לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר״? אִילֵּימָא לְאַחַר שֶׁנִּזְכַּר דְּאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא כְּרַבָּנַן, בִּשְׁעַת הַדְּחָק הֵיכִי עָבֵיד כְּוָתֵיהּ?
בשעת הדחק [bishe’at hadeḥak]. ודנו בכך ושאלנו: מהי המשמעות של: לאחר שנזכר? אם נאמר שפירוש הדבר הוא לאחר שנזכר שההלכה אינה בהתאם לדעתו של רבי אליעזר אלא בהתאם לדעתם של חכמים, אם כן, כיצד יכול היה רבי יהודה הנשיא לנהוג בהתאם לדעתו של רבי אליעזר אפילו בשעת הדחק, מאחר שההלכה נפסקה שלא כמותו?
אֶלָּא (לָאו) דְּלָא אִיתְּמַר הִלְכְתָא, לָא כְּמָר וְלָא כְּמָר, וְכֵיוָן שֶׁנִּזְכַּר דְּלָאו יָחִיד פְּלִיג עֲלֵיהּ, אֶלָּא רַבִּים פְּלִיגִי עֲלֵיהּ, אָמַר: ״כְּדַי הוּא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק״.
אלא, האין זה נכון שההלכה לא נאמרה בעניין זה, לא בהתאם לדעתו של חכם זה, רבי אליעזר, ולא בהתאם לדעתו של אותו חכם, כלומר, החכמים. ומשעה שרבי יהודה הנשיא נזכר שלא יחיד אחד חולק על רבי אליעזר, אלא כמה חכמים חלקו עליו, ויש כלל שההלכה כדעת הרבים כנגד היחיד, הוא בכל זאת אמר: רבי אליעזר ראוי לסמוך עליו בשעת הדחק.
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לִתְרוּמָה, הַיְינוּ דַּהֲוַאי תְּרוּמָה בִּימֵי רַבִּי, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְקֹדֶשׁ — קֹדֶשׁ בִּימֵי רַבִּי מִי הֲוַאי?
הגמרא מסבירה את ההוכחה מן הברייתא: מובן, אם תאמר שהיה זה מקרה של אישה נידה שנגעה בתרומה במהלך עשרים וארבע השעות הקודמות, הרי זה מובן, שכן תרומה עדיין הייתה קיימת בימיו של רבי יהודה הנשיא. אבל אם תאמר שהיה זה מקרה של אישה שנגעה במאכל קודשים, האם היו עדיין מאכלי קודשים בימיו של רבי יהודה הנשיא, לאחר חורבן בית המקדש? ברור שהמקרה עסק בתרומה, ולפי חכמים, שדעתם מתקבלת כהלכה, אישה זו שדילגה על שלושה מחזורי וסת בכל זאת מטמאת את התרומה למפרע. פסיקה זו סותרת לכאורה את דעתו של רב הונא.
כִּדְעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָּא: חַבְרַיָּא מְדַכַּן בְּגָלִילָא. הָכָא נָמֵי בִּימֵי רַבִּי.
הגמרא משיבה: ניתן להשיב על כך בהתאם לעדותו של עולא, שכן עולא אמר: חברים מטהרים את יינם ושמנם בגליל, כלומר, הם מייצרים את יינם ושמנם לפי אמות המידה של טהרה הנהוגות למאכלי קרבן, בתקווה שהמקדש ייבנה מחדש בימיהם. כאן גם כן, בימיו של רבי יהודה הנשיא היו מי ששמרו על אמות המידה של טהרה הנהוגות למאכלי קרבן.
תָּא שְׁמַע: מַעֲשֶׂה בְּשִׁפְחָתוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיְתָה אוֹפָה כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, וּבֵין כׇּל אַחַת וְאַחַת מְדִיחָה יָדָהּ בְּמַיִם וּבוֹדֶקֶת, בָּאַחֲרוֹנָה בָּדְקָה וּמָצְאָה טְמֵאָה, וּבָאת וְשָׁאֲלָה אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר לָהּ: כּוּלָּן טְמֵאוֹת. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, וַהֲלֹא בְּדִיקָה הָיְתָה לִי בֵּין כׇּל אַחַת וְאַחַת! אָמַר לָהּ: אִם כֵּן, הִיא טְמֵאָה וְכוּלָּן טְהוֹרוֹת.
הגמרא מציעה: בוא ושמע ברייתא: היה מעשה בשפחתו של רבן גמליאל, שהייתה אופה כיכרות של לחם תרומה. ובין כל אחת ואחת היא הייתה רוחצת את ידה במים ובודקת את עצמה. לאחר האחרונה היא בדקה את עצמה ומצאה שהיא טמאה מחמת דם נידה, ובאה ושאלה את רבן גמליאל על מעמד הכיכרות. והוא אמר לה: כולן טמאות, מחמת טומאתה למפרע בעשרים וארבע השעות הקודמות. אמרה לו: רבי, וכי לא בדקתי בין כל אחת ואחת? רבן גמליאל אמר לה: אם כן, הרי זו האחרונה טמאה והשאר כולן טהורות, שכן טומאתך למפרע מצטמצמת עד זמן הבדיקה האחרונה.
קָתָנֵי מִיהַת: כִּכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה. מַאי תְּרוּמָה? תְּרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה. תְּרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה בַּאֲפִיָּה מַאי בָּעֲיָא?
הגמרא מסבירה את הקושי: מכל מקום, הברייתאמלמדת שהמקרה עסק בכיכרות של תרומה. דבר זה סותר לכאורה את דעתו של רב הונא, שכן רבן גמליאל החיל טומאה למפרע במקרה של תרומה. הגמרא משיבה: למה הכוונה באמירה: תרומה? הכוונה היא לתרומת לחמי התודה, כלומר, ארבע הכיכרות של קרבן התודה שהופרשו מתוך סך ארבעים ונאכלו על ידי הכוהנים. אלו הם מאכלי קודשים, ולא תרומה. הגמרא מקשה על פירוש זה: מה היא עשתה כשאפְתָה את תרומת לחמי התודה לבדה? כל ארבעים לחמי התודה נאפים יחד, ורק לאחר מכן מפרישים ארבעה כתרומה כדי שייאכלו על ידי הכוהנים.
דְּאַפְרְשִׁינְהוּ בְּלֵישַׁיְיהוּ, וְכִי הָא דְּאָמַר רַב טוֹבִי בַּר רַב קַטִּינָא: לַחְמֵי תוֹדָה שֶׁאֲפָאָן אַרְבַּע חַלּוֹת — יָצָא, וְהָוֵינַן בַּהּ: וְהָא בָּעֵינַן אַרְבָּעִים! לְמִצְוָה.
הגמרא משיבה: מדובר במקרה שבו הופרשה עיסה ללחמי התרומה והוקצתה לכוהנים בשעת לישתה. והלכה זו היא בהתאם למה שאמר רב טובי בר רב קטינא: אם אדם אפה את לחמי התודה כארבע כיכרות, במקום ארבעים הכיכרות הנדרשות, יצא ידי חובתו. ודנו בכך ושאלנו: וכי אין חובה להביא ארבעים כיכרות עם קרבן התודה, עשר כיכרות מכל אחד מארבעת הסוגים השונים? הגמרא משיבה: יש לאפות ארבעים כיכרות כדי לקיים את המצווה באופן המיטבי, אך אף על פי כן יצא ידי חובתו בארבע כיכרות, אחת מכל סוג.
וְהָא בָּעֵינַן אַפְרוֹשֵׁי תְּרוּמָה מִינַּיְיהוּ! וְכִי תֵּימָא דְּמַפְרֵישׁ פְּרוּסָה מִכׇּל חַד וְחַד, ״אֶחָד״ אֲמַר רַחֲמָנָא, שֶׁלֹּא יִטּוֹל פְּרוּסָה, וְאָמְרִינַן דְּאַפְרְשִׁינְהוּ בְּלֵישַׁיְיהוּ, הָכָא נָמֵי דְּאַפְרְשִׁינְהוּ בְּלֵישַׁיְיהוּ.
הגמרא ממשיכה את תשובתה בהבהרה נוספת של דברי רב טובי בר רב קטינא. ושאלנו ביחס לדעה זו: אבל הוא חייב להפריש ממנה תרומה, כלומר, לייחד כיכר אחת מכל מין הניתנת לכוהנים. ואם תאמר שהוא מפריש פרוסה מכל אחת מארבע הכיכרות ונותן אותן לכוהן, אין זה יכול להיות, שכן הרחמן אומר בתורה: "וממנו יקריב אחד מכל קרבן תרומה לה'; לכהן יהיה" (ויקרא ז:יד). המילה "אחד" מלמדת שאינו רשאי ליטול פרוסה, אלא נוטל כיכר שלמה. הגמרא משיבה: אלא עלינו לומר שהוא הפריש בצק עבור כיכרות התרומה בשעת לישתה. אף כאן, במעשה בשפחתו של רבן גמליאל, היא הפרישה את הבצק בשעת לישתו.
תָּא שְׁמַע: שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּשִׁפְחָה שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁהָיְתָה גָּפָה חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן, וּבֵין כׇּל אַחַת וְאַחַת מְדִיחָה יָדֶיהָ בְּמַיִם וּבוֹדֶקֶת, וּבָאַחֲרוֹנָה בָּדְקָה וּמָצְאָה טְמֵאָה, וּבָאת וְשָׁאֲלָה לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר לָהּ: כּוּלָּן טְמֵאוֹת. אָמְרָה לוֹ: וַהֲלֹא בְּדִיקָה הָיְתָה לִי בֵּין כׇּל אַחַת וְאַחַת! אֲמַר לַהּ: אִם כֵּן, הִיא טְמֵאָה וְכוּלָּן טְהוֹרוֹת.
הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה מברייתא: היה מעשה נוסף בשפחתו של רבן גמליאל שהייתה אוטמת חביות של יין. ובין כל אחת ואחת היא הייתה רוחצת את ידיה במים ובודקת את עצמה. ולאחר האחרונה היא בדקה את עצמה ומצאה שהיא טמאה ובאה ושאלה את רבן גמליאל על היין. והוא אמר לה: כולן טמאות. אמרה לו: רבי, וכי לא בדקתי בין כל אחת ואחת? רבן גמליאל אמר לה: אם כן, זו האחרונה טמאה והשאר כולן טהורות.
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא חֲדָא דְּקֹדֶשׁ, וַחֲדָא דִּתְרוּמָה הִיא, הַיְינוּ דְּהָדְרָה וְשָׁיְילָה. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אִידֵּי וְאִידֵּי דְּקֹדֶשׁ, לְמָה לַהּ לְמֶהְדַּר וּלְשַׁיּוֹלֵיהּ? מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה — בִּשְׁתֵּי שְׁפָחוֹת הָיָה.
הגמרא מבהירה את הקושי ביחס לדעתו של רב הונא: מובן, אם תאמר כי מקרה אחד עסק במקרה של מאכלי קודשים ומקרה אחד עסק במקרה של תרומה, זהו הטעם שהיא חזרה ושוב שאלה את רבן גמליאל מה לעשות. אבל אם תאמר שגם מקרה זה וגם מקרה ההוא עסקו במאכלי קודשים, מדוע הייתה צריכה לחזור ולשאול אותו את אותה שאלה פעם שנייה? הגמרא משיבה: כל מקרה שאירע היה עם מאכלי קודשים, והם אירעו עם שתי שונות שפחות.
לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמְרִי לַהּ, אָמַר רַב הוּנָא: מֵעֵת לְעֵת שֶׁבְּנִדָּה מְטַמְּאָה בֵּין לַקֹּדֶשׁ וּבֵין לַתְּרוּמָה. מִמַּאי? מִדְּלָא קָתָנֵי לַהּ גַּבֵּי מַעֲלוֹת. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: וְהָא תָּנֵי תַּנָּא לַקֹּדֶשׁ אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה!
יש אומרים נוסח אחר של דברי רב הונא. רב הונא אומר: במהלך פרק הזמן של עשרים וארבע שעות של טומאה למפרע של אישה נידה, היא מטמאת הן מאכלי קודשים והן תרומה. הגמרא שואלת: מניין נלמד הדבר? הגמרא משיבה: ניתן להסיק זאת מן העובדה שהמשנה במסכת חגיגה (כ ע"ב) אינה שונה עניין זה בין שאר העניינים שבהם נדרשות מדרגות טהרה גבוהות יותר רק למאכלי קודשים ולא לתרומה. רב נחמן אמר לרב הונא: והרי אין התנא שונה במפורש בברייתא: טומאה למפרע של נידה חלה רק לעניין קודשים אבל לא לעניין תרומה?
קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת קֹדֶשׁ, וְלֹא בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת תְּרוּמָה.
הגמרא משיבה: רב שמואל בר רב יצחק קיבל את ההסבר הבא מרב נחמן: הברייתא מתכוונת שטומאה למפרע זו חלה על חולין שהוכנו לפי אמות המידה של טהרת מאכלי קודשים, אך לא על חולין שהוכנו לפי אמות המידה של טהרת תרומה. אולם היא כן חלה על תרומה עצמה.
תְּנַן הָתָם: נוֹלַד לָהּ סְפֵק טוּמְאָה, עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָה — תֵּעָשֶׂה בְּטוּמְאָה, מִשֶּׁגִּלְגְּלָה — תֵּעָשֶׂה בְּטׇהֳרָה.
§ בנוגע למאכל חולין שהוכן לפי תקני הטהרה של תרומה, למדנו במשנה במקום אחר (חלה ג:ב): במקרה של עיסה שבה התעורר ספק אם היא נטמאה, אם הספק התעורר לפני שנילושה, מותר להכינה אפילו בטומאה ודאית, כלומר, בכלים טמאים. אם הוא התעורר לאחר שנילושה, יש להכינה בטהרה.
עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָהּ — תֵּעָשֶׂה בְּטוּמְאָה, חוּלִּין נִינְהוּ, וּמוּתָּר לִגְרוֹם טוּמְאָה לְחוּלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; מִשֶּׁגִּלְגְּלָה — תֵּעָשֶׂה בְּטׇהֳרָה, חוּלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה כְּחָלָה דָּמוּ, וְאָסוּר לִגְרוֹם טוּמְאָה לְחַלָּה.
הברייתא מפרטת: לפני שנילושה מותר להכינה אפילו בטומאה ודאית, משום שהיא חולין, וההלכה היא שמותר לגרום טומאה לחולין בארץ ישראל. לאחר שנילושה, היא חייבת להיות מוכנת בטהרה, שכן חולין שהם טבל לעניין החובה להפריש חלה, כלומר, שעדיין לא הופרשה מהם החלה, נחשבים כמו חלה, ואסור לגרום טומאה לחלה.
תָּנָא:
נלמד בברייתא:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria