לָא תִּחוֹף לֹא בְּנֶתֶר וְלֹא בַּחוֹל; בְּנֶתֶר מִשּׁוּם דְּמִקְּטָף, וּבַחוֹל מִשּׁוּם דִּמְסָרֵיךְ.
אינה רשאית לחפוף את שערה בנתר או בחול. הטעם לכך שאינה רשאית לחפוף את שערה בנתר הוא מפני שהנתר תולש שיער, ואותו שיער עלול להישאר מונח על ראשה ולשמש חציצה בינה לבין מי המקווה. וכן, אינה רשאית לחפוף את שערה בחול, מפני שהוא נדבק לשערה וגם הוא משמש חציצה.
וְאָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אִשָּׁה לֹא תִּחוֹף אֶלָּא בְּחַמִּין, אֲבָל לֹא בְּצוֹנֵן, וַאֲפִילּוּ בְּחַמֵּי חַמָּה. צוֹנֵן מַאי טַעְמָא לָא? מִשּׁוּם דְּקָרִירֵי וּמְשָׁרוּ מַזְּיָיא.
ואמר אמימר בשם רבא: אישה חופפת את שערה רק במים חמים, אבל לא במים קרים. אבל היא רשאית לחפוף את שערה אפילו במים חמים שהתחממו בשמש. מה הטעם שאינה רשאית לא לחפוף את שערה במים קרים? מפני שהם קרים וגורמים לשיער להתקשות, והלכלוך יישאר בשיער.
וְאָמַר רָבָא: לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁתְּהֵא אִשָּׁה מְדִיחָה בֵּית קַמְטֵיהּ בְּמַיִם. מֵיתִיבִי: בֵּית הַקְּמָטִים וּבֵית הַסְּתָרִים אֵינָן צְרִיכִין לְבִיאַת מַיִם!
ורבא אומר: לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שאישה צריכה לשטוף כל מקום שיש בו קפלים, כגון בתי השחי שלה, במים לפני שהיא טובלת במקווה, כדי לוודא שהם נקיים. הגמרא מקשה מברייתא: מקומות שיש בהם קפלים וכל מקום נסתר בגוף אינם צריכים טבילה במים. כלומר, הטבילה כשרה אפילו אם המים אינם נוגעים באותם חלקים של הגוף. אם כן, מדוע עליה לשטוף אותם לפני הטבילה?
נְהִי דְּבִיאַת מַיִם לָא בָּעֵינַן, מְקוֹם הָרָאוּי לְבִיאַת מַיִם בָּעֵינַן, כִּדְרַבִּי זֵירָא, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָרָאוּי לְבִילָּה — אֵין בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ, וְשֶׁאֵין רָאוּי לְבִילָּה — בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ.
הגמרא משיבה: מוסכם שאינם טעונים טבילה במים, אך אנו דורשים שהם יהיו מקום הראוי לטבילה במים. דבר זה הוא בהתאם לשיטתו של רבי זירא, שכן רבי זירא אומר: כל כמות של קמח הראויה לבלילה עם שמן במנחה, הבלילה אינה מעכבת בה, כלומר, היא כשרה אף אם לא נבללה. אבל כל כמות של קמח שאינה ראויה לבלילה, כגון אם כמות הקמח גדולה כל כך שאין אפשרות לערב את המרכיבים כראוי, הבלילה מעכבת בה, ומנחה כזו פסולה. דבר זה מלמד עיקרון הלכתי: יש פעולות מסוימות שמעכבות את קיום המצווה אם הן בלתי אפשריות, אף אם הביצוע בפועל של אותן פעולות אינו מעכב את המצווה.
אָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַעֲשֶׂה בְּשִׁפְחָתוֹ שֶׁל רַבִּי שֶׁטָּבְלָה, וְעָלְתָה, וְנִמְצָא לָהּ עֶצֶם חוֹצֵץ בֵּין שִׁינֶּיהָ, וְהִצְרִיכָהּ רַבִּי טְבִילָה אַחֶרֶת.
רבין בר רב אדא אומר שרבי יצחק אומר: היה מעשה בשפחתו של רבי יהודה הנשיא שטבלה, ועלָתה מן הטבילה ונמצאה עצם חוצצת בין שיניה, ורבי יהודה הנשיא הצריך אותה לעשות טבילה נוספת. מכאן עולה שלפי רבי יהודה הנשיא אין לאדם להיות עם חפץ זר אפילו בתוך פיו.
וְאָמַר רָבָא: טָבְלָה וְעָלְתָה, וְנִמְצָא עָלֶיהָ דָּבָר חוֹצֵץ — אִם סָמוּךְ לַחֲפִיפָה טָבְלָה, אֵינָהּ צְרִיכָה לְחוֹף וְלִטְבּוֹל, וְאִם לָאו — צְרִיכָה לְחוֹף וְלִטְבּוֹל.
ורבא אומר: אם אישה טבלה במקווה ועלָתה מן המים, ואז היא מצאה עליה בשערה דבר החוצץ בינה לבין המים, מהי ההלכה? אם טבלה סמוך לאחר חפיפת שערה, אינה צריכה לחפוף את שערה ולטבול במקווה פעם שנייה, שכן אפשר להניח שדבר זה לא היה שם בשעה שטבלה, מאחר ששערה נוקה. אבל אם היא לא חפפה את שערה מיד לפני הטבילה, עליה לחפוף את שערה ולטבול במקווה פעם שנייה.
אִיכָּא דְאָמְרִי, אִם בְּאוֹתוֹ יוֹם שֶׁחָפְפָה טָבְלָה — אֵינָהּ צְרִיכָה לְחוֹף וְלִטְבּוֹל, וְאִם לָאו — צְרִיכָה לְחוֹף וְלִטְבּוֹל.
יש מי שאומרים נוסח שונה מעט של דברי רבא: אם טבלה באותו יום שבו חפפה את שערה, אינה צריכה לחפוף את שערה ולטבול במקווה פעם שנייה. אבל אם לא חפפה את שערה באותו יום שבו טבלה, חייבת לחפוף את שערה ולטבול במקווה פעם שנייה.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לְמִסְמַךְ לַחֲפִיפָה טְבִילָה, לְמִיחַף בִּימָמָא וּלְמִטְבָּל בְּלֵילְיָא.
הגמרא שואלת: מהו ההבדל המעשי בין שתי הגרסאות הללו של דברי רבא? הגמרא משיבה: ההבדל המעשי ביניהן הוא בנוגע לחפיפת שערה סמוך לטבילה. לפי הגרסה הראשונה של דברי רבא, עליה לחפוף את שערה מיד לפני שהיא טובלת, ואילו לפי הגרסה השנייה יש לה יותר זמן. הבדל נוסף בין שתי הגרסאות הוא בנוגע לחפיפת שערה ביום ולטבול בלילה מיד לאחר מכן. לפי הגרסה הראשונה של דברי רבא, בתנאי שחפפה את שערה מיד לפני שטבלה, אין הבדל אם חפפה וטבלה באותו יום או לא. לעומת זאת, לפי הגרסה השנייה עליה לחפוף את שערה באותו יום או לילה של טבילתה.
אָמַר רָבָא: אִשָּׁה לֹא תַּעֲמוֹד עַל גַּבֵּי כְּלִי חֶרֶס וְתִטְבּוֹל. סָבַר רַב כָּהֲנָא לְמֵימַר: טַעְמָא מַאי? מִשּׁוּם גְּזֵירַת מֶרְחֲצָאוֹת, הָא עַל גַּבֵּי סִילְתָּא — שַׁפִּיר דָּמֵי.
§ רבא אומר: אישה אינה רשאית לעמוד על גבי כלי חרס השקועים במקווה ולטבול. רב כהנא סבר לומר: מה הטעם לכך? משום שהחכמים גזרו גזירה על טבילה בדרך זו, מפני שהדבר נראה כטבילה בבתי מרחץ, כלומר, מטרת הגזירה היא למנוע מנשים לחשוב שמותר לטבול בבית מרחץ, שיש בו מים שאובים ואינו כשר כמקווה. ניתן להסיק מנימוק זה כי מותר לאישה לעמוד על גבי לוח עץ שנמצא במקווה.
אֲמַר לֵיהּ רַב חָנָן מִנְּהַרְדְּעָא: הָתָם טַעְמָא מַאי — מִשּׁוּם דְּבָעֵית, סִילְתָּא נָמֵי בְּעֵיתָא.
רב חנן מנהרדעא אמר לרב כהנא שאין זו הסיבה לאמירתו של רבא. אלא, שם, במקרה של כלי חרס שקועים, מה הטעם שאסור לה לטבול? אסור לה לטבול מפני שהיא תהיה מפוחדת שמא תחליק, וכתוצאה מכך לא תטבול את עצמה כראוי. לפי אותו היגיון, היא גם תהיה מפוחדת כשהיא עומדת על גבי לוח עץ, ולכן גם זה אסור.
אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: אִשָּׁה לֹא תִּטְבּוֹל
רב שמואל בר רב יצחק אומר: אישה אינה רשאית לטבול את עצמה
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria