אם הוא מקפיד שאינו רוצה את הנוזל שם, אז כן, הוא מטמא את הבגד, אבל אם לא, אז הנוזל אינו מטמא את הבגד.

§ המשנה מלמדת: מהו רוק תפל? תנא שנה בברייתא: מהי ההגדרה של רוק תפל? כל רוק שבו האדם לא טעם דבר מאז הערב. רב פפא, שישב לפני רבא, סבר לומר: דבר זה הוא בהתאם לדעת מי שאמר כי לא אכל דבר כל הלילה. אמר לו רבא: האם נשנה: מי שלא טעם דבר בערב, דבר שהיה מורה שהוא מתייחס רק למי שלא אכל מאז רדת הלילה? לא, הברייתאשונה: שבו האדם לא טעם דבר מאז הערב, כלומר אפילו אם אכל לאחר רדת הלילה, אך לא אכל במשך שאר הלילה. דבר זה בא למעט מקרה שבו הוא קם מוקדם בבוקר ואכל, שכן במקרה כזה שוב אין זה רוק תפל.

רבה בר בר חנה אומר שרבי יוחנן אומר: מהי רוק תפל? כל רוק שבו האדם לא אכל שום מאכל ועבר חצות הלילה והוא היה במצב של שינה. הגמרא שואלת: האם לומר שהדבר תלוי באם הייתה לו שינה? והרי למדנו בברייתא: אפילו אם ישן כל היום כולו, אין זה רוק תפל; אבל אם היה ער כל הלילה כולו, זהו רוק תפל? מכאן ששינה אינה גורם מכריע ביצירת רוק תפל. הגמרא מיישבת סתירה לכאורה זו ומסבירה ששם, בסיפא של הברייתא, מדובר במקרה שבו היה ער כל הלילה ולא ישן שינה של ממש, אלא התנמנם מדי פעם בפעם.

הגמרא שואלת: מהן הנסיבות של נמנום? רב אשי אמר: מדובר במצב שבו אדם ישן ואף על פי כן לא ישן לגמרי, וער ואף על פי כן לא ער לגמרי. אם מישהו קורא לו הוא עונה, והוא במצב תודעתי שבו אינו יודע כיצד להשיב תשובה הדורשת היגיון, אך כאשר אנשים מזכירים לו דבר־מה בעודו במצב זה, דבר שאירע קודם לכן, הוא נזכר בו.

תנא שנהלימד בברייתא: אם אדם השכים בבוקר ולמד בקול רם את פרקו מן התורה, אותו רוק שבפיו אינו רוק תפל, שכן הדיבור מחליש את כוחו של הרוק. וכמה לימוד ודיבור מסירים את כוחו של הרוק? רב יהודה בר שילא אומר שרב אשי אומר שרבי אלעזר אומר: כל מקרה שבו הוציא מפיו את רוב כמות הדיבור הרגילה שהוא נוהג לומר בשלוש שעות.

§ המשנה מלמדת: נוזל מפולים חצויים נוצר באמצעות לעיסת פולים חצויים שהתפצלו מעצמם, ולא בידי אדם, ולאחר מכן מורחים אותם על הכתם. הגמרא מציעה: נאמר שפסיקה זו תומכת בדעתו של ריש לקיש, שכן ריש לקיש אמר: רוק תפל צריך להיות מעורב עם כל אחד ואחד מששת החומרים האחרים כדי להסיר את כתם הדם. הגמרא משיבה שאין זו ראיה, שכן שמא אין זה בגלל הרוק, אלא החום של פיו הוא שמסייע לפולים החצויים להסיר את הכתם.

הגמרא מציינת כי המשנה אינה בהתאם לדעתו של רבי יהודה. כפי שנלמד בברייתא שרבי יהודה אומר: נוזל של פולים חצויים מועיל להסרת כתמי דם רק כשהוא רותח, ולפני [over] שמכניסים מלח לסיר.

הגמרא שואלת: מניין ניתן להסיק שהמילה לפני היא לשון קדימה? רב נחמן בר יצחק אמר שהפסוק אומר: “וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר [vayya’avor] את הכושי” (שמואל ב׳ 18:23), כלומר, אחימעץ השיג את הכושי. אביי אמר: הדבר נלמד מכאן: “והוא עבר [avar] לפניהם” (בראשית 33:3). ואם תרצה, אמור במקום זאת שהראיה היא מכאן: “ויעבר [vayya’avor] מלכם לפניהם וה׳ בראשם” (מיכה 2:13).

§ המשנה מלמדת: השתן שהוא חומר ניקוי יעיל הוא דווקא שתן שהחמיץ. תנאשנה בברייתא: כמה זמן עליו להיות מוחמץ? שלושה ימים.

בנושא השתן המשמש להסרת כתם דם, רבי יוחנן אומר: כל המידות של החכמים בנוגע לכתמי דם דורשות מידה כנגד מידה. יש סוגים רבים של שתן, שלכל אחד מהם תכונות שונות, ולא ברור באיזה מהם יש להשתמש. האם זה שתן של אדם צעיר או של אדם זקן? האם זה שתן של גבר או של אישה? האם זה שתן שנשמר מכוסה או מגולה? האם זה שתן מימות הקיץ או מימות הגשמים?

§ המשנה מלמדת: וחייבים לשפשף כל אחד ואחד מן החומרים שלוש פעמים. רבי ירמיה מעלה דילמה בנוגע לשפשוף זה: האם ההלוך ושוב של היד על פני החפץ המשופשף נחשב אחד לשפשוף, או שמא ההלוך ושוב נחשבים לשניים, שתי פעולות ושני שפשופים נפרדים? מהו המניין הנכון? הגמרא קובעת: הדילמה תעמוד בלא הכרעה.

§ המשנה מוסיפה ללמד: אם מרח אותם באופן שאינו לפי הסדר שנקבע להם, או אם מרח את כל שבעת החומרים בבת אחת, לא עשה כלום. חכמים לימדו שתי ברייתות בעניין זה. אם מרח את החומרים מן המחצית השנייה של הרשימה, כלומר נתר, בורית, אדמת קימוליה ואשלג, לפני החומרים מן המחצית הראשונה של הרשימה, כלומר רוק תפל, נוזל מפולים שסועים ושתן, נשנה בברייתא אחת: השניים נחשבים לו, אך הראשונים אינם נחשבים לו. ונשנה בברייתא אחרת: הראשונים נחשבים לו, אך השניים אינם נחשבים לו.

אביי אמר שאין מחלוקת בין שתי הברייתות הללו: גם ברייתא זו וגם אותהברייתא מסכימות שהחומרים שמרח בשנייה נחשבים לו, ולא החומרים שמרח בראשונה. ומה כוונת הברייתא השנייה כשהיא משתמשת במונח: ראשון? כוונתה היא לראשון לפי הסדר של המשנה, שהיו שניים במריחתם.

משנה: לגבי כל אישה שיש לה וסת קבוע שאינו תלוי בזמן אלא תלוי בתחושה גופנית, דיה שעתה, כלומר, אינה מטמאה למפרע לעשרים וארבע שעות או עד הפעם האחרונה שבדקה את עצמה (ראה ב ע"א). ואלו הן הוסתות הקבועים המבוססים על תחושה: כאשר אישה רואה לאחר שהיא מפהקת [mefaheket], או לאחר שהיא מתעטשת, או לאחר שהיא חשה כאב ליד קיבתה או בבטנה התחתונה, או לאחר שהיא מפרישה הפרשה, או לאחר שסוג של צמרמורת חומית [tzemarmorot] תוקפת אותה. וכן כך הדין לגבי כל תחושה כיוצא בה. ובמקרה של כל אישה שקובעת לעצמה דפוס שלוש פעמים על ידי חוויית תחושה כזו לפני תחילת הווסת, זהו וסת קבוע.

גמרא: המשנה מלמדת שלגבי כל אישה שיש לה וסת קבוע, דיה שעתה. הגמרא מקשה: כבר למדנו שדיה שעתה במקום אחר (ב ע"א): לגבי כל אישה שיש לה וסת קבוע, והיא בדקה את עצמה באותה שעה ומצאה דם, דיה שעתה, ורק מאותו רגע היא מטמאה טומאת נידה. הגמרא מתרצת: שם, מדובר בוסת קבוע של מספר ימים; כאן, מדובר בוסת קבוע המבוסס על תחושה גופנית.

כפי שנלמד בהמשך המשנה: אלו הן וסתות קבועות המבוססות על תחושה: כאשר אישה רואה דם לאחר שהיא מפהקת, או לאחר שהיא מתעטשת, או לאחר שהיא חשה כאב ליד קיבתה או בבטנה התחתונה, או לאחר שהיא מפרישה הפרשה. כל אלו הן תחושות גופניות.

המשנה כוללת את המקרה שבו היא מפרישה הפרשה כאחת התחושות הגופניות. הגמרא מבינה זאת כמתייחס להפרשה רצופה של דם, ולכן שואלת: אבל בזמן הווסת היא מפרישה ברציפות דם; כיצד יכול הדבר להיות סימן לתחילת הווסת? עולא, בנו של רב אילאי, אמר: