כאשר חזקיה ורבי יוחנן חולקים, הרי זה בנוגע לסל שנבדק. חכם אחד, חזקיה, סבור כי מאחר שהוא נבדק לפני שהתוצרת הונחה בתוכו ונמצא נקי משרצים, סביר להניח שהשרץ נכנס רק לאחר שהתוצרת הטהורה הוצאה. ואילו חכם אחד, רבי יוחנן, סבור שאפשר לומר שייתכן כי כאשר הסיר את ידו לאחר שמישש כדי לבדוק את הסל, השרץ נפל פנימה.

הגמרא שואלת: אבל האם אין המקרה של סל נשנה כדומה למקרה של אישה נידה? הלל הביא את המקרה של הסל כקושיה על דעתו של שמאי במקרה של אישה נידה. ומאחר שאישה נחשבת כמי שנבדקה היטב, שכן היא בודקת את עצמה בבדי בדיקה פעמיים ביום, הרי שגם המקרה האחר חייב להתייחס לסל שנבדק. הגמרא משיבה: מאחר שדם מצוי לצאת ממנה, שכן נשים רגילות לחוות זרימות וסת, הרי זה נחשב כאילו לא נבדקה.

הגמרא מציעה יישוב נוסף לסתירה הנראית בין פסיקתו של חזקיה לבין דעותיהם של הלל ושמאי. ואם תרצה, אמור: כאשר שמאי והלל מסכימים, הרי זה בנוגע לסל שאינו מכוסה. ומתי חזקיה ורבי יוחנן חולקים? בנוגע לסל שהוא מכוסה. הגמרא שואלת: אם הסל מכוסה, כיצד נפל השרץ לתוכו? הגמרא משיבה: לדוגמה, אם הסל משמש על ידי הסרת מכסהו. חזקיה סבור שהשרץ ודאי נפל פנימה לאחר שהתוצרת הוצאה, שכן כל עוד התוצרת הייתה בפנים היו נזהרים שלא להכניס לתוכו דבר אחר. רבי יוחנן חושש שמא בזמן שהסל היה מגולה נפל לתוכו שרץ מבלי שמישהו הבחין בכך.

הגמרא מעלה קושי: אבל האם לא המקרה של סל נלמד כמי שהוא דומה למקרה של אישה נידה? והרי כשם שאישה נחשבת מכוסה, שכן שום דם מבחוץ אינו יכול להיכנס אליה, כך גם במקרה של סל, צריך להיות מדובר בכזה שמכוסה תמיד. הגמרא מסבירה: מאחר שדם מצוי לצאת ממנה, שכן נשים רגילות לראות דם נידה, הרי זה נחשב כאילו אינה מכוסה תמיד.

הגמרא מציעה יישוב נוסף. ואם תרצה, אמור: מתי שמאי והלל מסכימים? במקרה שבו התבואה אוחסנה בפינה של סל. לעומת זאת, כאשר חזקיה ורבי יוחנן חולקים, הרי זה במקרה שבו התבואה אוחסנה בפינה של בית. הגמרא מביעה תמיהה על הצעה זו: אבל הגמרא בדף ג ע"ב במפורש קובעת שהם מתייחסים למקרה של סל.

הגמרא מסבירה כי זהו מה שהגמרא בדף ג ע"ב אומרת: אם יש לאדם סל ששימש ככלי עבור תבואה טהורה מבחינה טקסית בפינה זו של הבית, ולאחר שהוסרה התבואה הוא לאחר מכן הועבר לפינה אחרת, ונמצאה נבלת שרץ בסל כשהוא היה באותה פינה אחרת, חזקיה סבור: התבואה נשארת טהורה מבחינה טקסית, שכן אין אנו מניחים שטומאה עברה ממקום למקום. במילים אחרות, אין מניחים שהשרץ הטמא נע מן הפינה הראשונה שבה נשמרה התבואה. אלא הוא נפל פנימה כשהסל היה בפינה השנייה, ולכן התבואה שהכיל קודם לכן נשארת טהורה. ורבי יוחנן סבור: התבואה נחשבת למפרע טמאה, שכן אנו כן מניחים שטומאה, כלומר נבלת השרץ שבסל, עברה ממקום למקום.

הגמרא שואלת שאלה בנוגע לדעתו של רבי יוחנן: וכי אנו מניחים שטומאה עברה ממקום למקום? והרי למדנו במשנה (טהרות ה:ז): אם אדם נגע באדם אחד בלילה, ואינו יודע אם האדם שנגע בו היה חי או מת, ולמחרת קם ומצאו מת, והוא מסופק אם נטמא בטומאת מת במגע, רבי מאיר מטהר אותו. מניחים שהמת היה עדיין חי עד לרגע שבו נודע בוודאות שהיה מת.

והחכמים מחשיבים אותו לטמא מבחינה טקסית, שכן מניחים כי כל הדברים הטמאים מבחינה טקסית כבר היו באותו מצב שבו היו בשעה שהתגלו. כשם שהמת נמצא מת בבוקר, כך גם מניחים שהיה מת כאשר נגעו בו באמצע הלילה.

הגמרא מסיימת את שאלתה: והרי שנינו לגבי משנה זו: מוחזק שהדברים הטמאים היו באותו מצב שבו היו בשעה שנמצאו, אך רק במקום שבו נמצאו. במילים אחרות, אם הגופה נמצאה במקום שונה מזה שבו היה בלילה, אין מחזיקים שכבר היה מת במקום הראשון, והאיש שנגע בו נשאר טהור מבחינה טקסית. אם כן, כיצד יכול רבי יוחנן לטעון שאנו מניחים שהטומאה עברה ממקום למקום?

ואם היית אומר בתגובה: קביעה זו, שטומאה מוחזקת רק במקום שבו התגלתה, חלה במיוחד לגבי מצב טומאה ודאי, כלומר, לשרוף תרומה, אבל לגבי טומאה מסופקת, כלומר, להשהות את מעמדה של תרומה, אנו אכן משהים את מעמדה ואין לשורפה ואין לאוכלה; האם הבחנה זו נכונה? האם אנו אכן משהים את מעמדם של פריטים טהורים מבחינה פולחנית במקרה כזה, בשל החשש שהמת שבו נגע אדם זה אולי כבר היה מת במקום הראשון?

אבל האם לא למדנו במשנה (טהרות ג:ה): לגבי מחט שהייתה טמאה בעבר ונמצאה על גבי תרומה, והיא מלאה חלודה או שבורה, ולכן שוב אינה מקבלת טומאה ואינה מטמאת, התרומה נשארת טהורה, שכן מניחים כי בכל מקרי טומאה, החפצים הנידונים כבר היו באותו מצב שבו היו בשעה שנמצאו? אך מדוע כך צריך להיות? הבה נאמר כי בתחילה, כאשר נפלה על התרומה, מחט זו הייתה מחט תקינה, לא חלודה ולא שבורה, מחט היכולה לקבל טומאה ולהעבירה, ורק כעת נוצרה עליה חלודה. לכל הפחות היה צריך להשאיר את מעמד התרומה תלוי ועומד. אלא, ברור שהתרומה נחשבת טהורה בוודאות ואינה נשארת תלויה ועומדת מחמת האפשרות שאולי נטמאה מן המחט בזמן קודם או, ככל הנראה, במקום קודם.

ועוד למדנו במשנה (טהרות ט:ט): אם מצא נבלת שרץ שרוף על גבי ערֵמת זיתים, ואותו בעל חיים שוב אינו מטמא מפני שנשרף, וכן אם מצא סמרטוט בלוי של זב, שאף הוא שוב אינו מטמא, על גבי ערֵמת זיתים — הזיתים טהורים. הטעם הוא שבכל מקרי טומאה מניחים שהדברים הנידונים כבר היו באותו מצב שבו היו בשעה שנמצאו. שוב, דבר זה מוכיח שכאשר מיישמים חזקה זו, החפץ נחשב טהור בוודאות, ואינו נשאר תלוי מחמת הספק.

ואם תאמר שיש הבדל בין המקרים האחרונים הללו, שבהם החפצים לא זזו, לבין המקרה של הסל שזז, הבחנה זו אינה נכונה. ההצעה היא שבמקרים האחרונים החפצים נידונים לחלוטין כאילו תמיד היו כפי שהיו בזמן שנתגלו, בין אם הדבר מוביל לקולא, כמו במקרים של המחט והסמרטוט, ובין אם הוא מוביל לחומרא, במקרה של מי שנגע במישהו בלילה, כאשר הוא נחשב לטמא בוודאות, אך זו ההלכה רק לגבי המקום שבו נתגלו, כלומר, אם לא זזו. אבל לגבי מקום שהוא לא המקום שבו נתגלו, אנו אכן חוששים שהטומאה זזה ממקום למקום, ולכן אף על פי שאין אנו שורפים את התרומה המדוברת, אנו משאירים אותה תלויה.

הגמרא דוחה הצעה זו: והאם לא למדנו בברייתא (תוספתא, טהרות 4:3): הייתה כיכר מונחת על גבי מדף, ומתחתיה היה דבר של טומאה קלה, כגון בגד של זב, שמטמא אוכלים אך לא אנשים או כלים, מונח תחתיה, ולאחר מכן נמצאה הכיכר על הארץ. אף על פי שהמצב היה כזה שאם הכיכר נפלה לארץ, היה בלתי אפשרי לה לעשות דבר מלבד לגעת בבגד הטמא בדרכה למטה, אף על פי כן הכיכר טהורה. הטעם הוא שאני אומר כי אדם טהור נכנס לשם ונטל אותה מן המדף והניח אותה על הארץ בלי שתיגע בבגד הטמא.

הברייתא מסכמת: הלכה זו חלה אלא אם כן מישהו אומר: ברור לי שאף אדם לא נכנס לשם. ורבי אלעזר אומר: עיקרון זה נצרך רק כאשר המדף העליון הוא משטח משופע. במילים אחרות, אפילו אם סביר מאוד שהכיכר התגלגלה מן המדף ונגעה בבגד בדרכה למטה אל הקרקע, אף על פי כן מניחים שהיא טהורה. דבר זה מצביע על כך שאין מניחים שהכיכר נטמאה ואז נפלה אל הקרקע במקום שבו נמצאה. מאחר שאפשרות כזו אפילו אינה נשקלת במידה שדי בה כדי להשאיר את התרומה במצב תלוי, הדבר מוכיח שבמקרה הכרוך בתנועה ממקום אחד לאחר אין כלל חזקת טומאה פולחנית.

הגמרא מסבירה שאין להביא ראיה משם, שכן אותה ברייתא במפורש מלמדת את הטעם לפסיקתה: