אֶלָּא לְלֵוִי דְּאָמַר שְׁנֵי מַעְיָנוֹת הֵן, לְמָה לִי שִׁבְעָה? בְּמַשֶּׁהוּ סַגִּיא!
אבל לפי לוי, שאמר שיש שני מקורות, מדוע אני צריך שהאישה הזאת תמתין שבעה ימים נקיים? היה צריך להיות מספיק לה להמתין שבעה ימים לאחר שחוותה כל שיעור שהוא של ניקיון מסיום ימי טומאתה. הרי לפי לוי, מרגע שהדם מפסיק לזרום מימי טומאתה, כל דם שיוצא לאחר מכן הוא מן המקור של דם טהור. לפיכך, אפילו אם היא רואה זרימת דם במהלך שבעת הימים הנקיים, אין זה אמור לבטל את ספירתה.
הָכִי קָאָמַר: צְרִיכָה שֶׁתִּפְסוֹק מַשֶּׁהוּ, שֶׁיַּעֲלוּ לָהּ לְשִׁבְעָה נְקִיִּים.
הגמרא מסבירה כי כך הברייתאאומרת: היא צריכה שזרימת הדם תיפסק למשך כל פרק זמן שהוא לאחר ימי טומאתה, כדי שתיכנס לימי טהרתה, וממילא, שבעת הימים הבאים ייחשבו לה כשבעת הימים הנקיים הנדרשים לזבה.
תָּא שְׁמַע: יְמֵי עִיבּוּרָהּ עוֹלִים לָהּ לִימֵי מְנִיקוּתָהּ, וִימֵי מְנִיקוּתָהּ עוֹלִים לָהּ לִימֵי עִיבּוּרָהּ.
הגמרא מציעה: בוא ושמע ברייתא: יש נשים מסוימות שלגביהן ההלכה היא שאם הן מבחינות ביציאה של דם נידה, הן נחשבות טמאות רק מן הזמן שבו ראו את הדם, ואין חוששים שמא היציאה אירעה להן מזמן מוקדם יותר. שתי נשים כאלה הן מעוברת ומינקת. דין זה חל רק על אישה הרה שניכר הריונה במשך שלוש עונות, שכל אחת מהן בת שלושים יום, ולא ראתה דם במהלך שלוש העונות; וכן על אישה מינקת שהניקה במשך שלוש עונות, שכל אחת מהן גם כן בת שלושים יום, ולא ראתה דם באותו זמן. ועל כך מלמדת הברייתא: ימי עיבורה שבהם לא ראתה דם עולים לה לימי מניקותה שבהם לא ראתה דם, כדי להשלים שלוש עונות, וכן, ימי מניקותה עולים לה לימי עיבורה.
כֵּיצַד הִפְסִיקָה שְׁתַּיִם בִּימֵי עִיבּוּרָהּ, וְאַחַת בִּימֵי מְנִיקוּתָהּ; שְׁתַּיִם בִּימֵי מְנִיקוּתָהּ, וְאַחַת בִּימֵי עִיבּוּרָהּ; אַחַת וּמֶחֱצָה בִּימֵי עִיבּוּרָהּ, וְאַחַת וּמֶחֱצָה בִּימֵי מְנִיקוּתָהּ — עוֹלִין לָהּ לְשָׁלֹשׁ עוֹנוֹת.
הברייתא מפרטת: כיצד כך? אם אישה חדלה מלחוות דימום במשך שתי וסתות בימי הריונה ואחת בימי הנקה; או אם לא חוותה דימום במשך שתי וסתות בימי הנקתה ואחת בימי הריונה; או אם לא חוותה דימום במשך וסת וחצי בימי הריונה ווסת וחצי בימי הנקתה, הימים נחשבים לה כשלוש וסתות שבהן לא חוותה דימום, ואם היא חווה דימום היא נחשבת טמאה רק מן השעה שבה ראתה את הדם.
בִּשְׁלָמָא לְרַב דְּאָמַר: מַעְיָן אֶחָד הוּא, מִשּׁוּם הָכִי בָּעֵי הֶפְסֵק שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת, אֶלָּא לְלֵוִי דְּאָמַר: שְׁנֵי מַעְיָנוֹת הֵן, לְמָה לִי הֶפְסֵק שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת? בְּמַשֶּׁהוּ סַגִּי!
הגמרא מנתחת ברייתא זו: מובן, הברייתא ברורה לפי רב, שאמר שיש מקור אחד, שכן משום כך האישה זקוקה להפסקה של דימומי הווסת במשך שלוש עונות כדי שתיחשב לאישה שפסקו דמיה. אבל לפי לוי, שאמר שיש שני מקורות, מדוע אני צריך הפסקה של דימומי הווסת במשך שלוש עונות? אם דימומי הווסת של האישה פוסקים למשך כל פרק זמן עם השלמת ימי טומאתה, זה אמור להיות מספיק, שכן כל דם שתראה לאחר מכן טהור ואינו אמור לבטל את מניינה של שלוש העונות.
הָכִי קָאָמַר: צְרִיכָה שֶׁתִּפְסוֹק מַשֶּׁהוּ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ לָהּ לְשָׁלֹשׁ עוֹנוֹת.
הגמרא מסבירה כי זהו מה שהברייתאאומרת: היא צריכה שזרימת הדם תיפסק למשך כל פרק זמן שהוא בסיום ימי טומאתה, כדי שימי טהרתה ייחשבו לה כחלק משלוש התקופות, אפילו אם היא רואה דם בימי טהרתה.
תָּא שְׁמַע: וְשָׁוִין בְּרוֹאָה אַחַר דַּם טוֹהַר, שֶׁדַּיָּהּ שְׁעָתָהּ.
הגמרא מציעה: בוא ושמע ברייתא: ואף על פי שבית שמאי ובית הלל חולקים בנוגע לכל הנשים הרואות דם (ראה ב ע"א), שכן בית שמאי סוברים שהן טמאות רק משעה שראו את הדם, ואילו בית הלל סוברים שהן מקבלות מעמד של טומאה למפרע מן הפעם האחרונה שבדקו את עצמן ונמצאו טהורות, הם מודים לגבי אישה שרואה דם לאחר שראתה דם בימי טהרתה, שדי לה להיחשב טמאה מןהשעה של ראייתה את הדם.
בִּשְׁלָמָא לְלֵוִי דְּאָמַר: שְׁנֵי מַעְיָנוֹת הֵן, מִשּׁוּם הָכִי דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ, אֶלָּא לְרַב דְּאָמַר: מַעְיָן אֶחָד הוּא, אַמַּאי דַּיָּה שְׁעָתָהּ? תְּטַמֵּא מֵעֵת לְעֵת!
הגמרא מנתחת את הברייתא: מובן, הברייתא ברורה לפי לוי, שאמר שיש שני מקורות, שכן משום כך די לה להיחשב טמאה משעת ראייתה את הדם. במילים אחרות, אף על פי שחוותה דימום בימי טהרתה, עד פליטה זו היא עדיין נחשבה לאישה שפסקו ממנה וסתותיה. אבל לפי רב, שאמר שיש מקור אחד, אם אישה זו חוותה דימום בימי טהרתה, אין לראותה כאישה שפסקו ממנה וסתותיה. אם כן, מדוע די לה להיחשב טמאה משעת ראייתה את הדם? היה צריך לראותה כטמאה למפרע למשך עשרים וארבע שעות, ככל שאר הנשים.
דְּלֵיכָּא שְׁהוּת.
הגמרא משיבה: הברייתא מתייחסת למקרה שבו אין זמן בין סיום ימי הטהרה שלה לבין הראייה שלאחר מכן של דם. במצב כזה, אין לראותה כטמאה למפרע למשך עשרים וארבע שעות, שכן עשרים וארבע השעות הקודמות הן חלק מימי הטהרה שלה.
וּתְטַמֵּא מִפְּקִידָה לִפְקִידָה! כֵּיוָן דִּמְעֵת לְעֵת לֵיכָּא, מִפְּקִידָה לִפְקִידָה נָמֵי לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן.
הגמרא מעלה קושי: אך עדיין, מדוע היא טמאה רק משעה שהיא רואה את הדם? היה צריך לראותה כטמאה מבדיקה לבדיקה, כלומר, מן הפעם האחרונה שבדקה את עצמה ומצאה שהיא טהורה. הגמרא משיבה: מאחר שאין אפשרות שתהיה טמאה למפרע למשך תקופה של עשרים וארבע שעות, גם לעניין טומאה מבדיקה לבדיקה, חכמים לא גזרו טומאה לגביה.
תָּא שְׁמַע: יוֹלֶדֶת בְּזוֹב שֶׁסָּפְרָה וְלֹא טָבְלָה וְרָאֲתָה, הָלְכוּ בֵּית שַׁמַּאי לְשִׁיטָתָן, וּבֵית הִלֵּל לְשִׁיטָתָן.
הגמרא מוסיפה ומציעה: בוא ושמע ברייתא: באשר לאישה היולדת כזבה, שמנתה שבעה ימים נקיים לאחר סיום ימי טומאתה אך לא טבלה עדיין, ולאחר מכן ראתה דם, בית שמאי נוקטים כשיטתם באשר לכל אישה שילדה וסיימה את ימי טומאתה אך עדיין לא טבלה, ובית הלל אף הם נוקטים כשיטתם. במילים אחרות, לדעת בית שמאי דמה מטמא רק כשהוא לח, ואילו לדעת בית הלל הוא מטמא בין כשהוא לח ובין כשהוא יבש.
בִּשְׁלָמָא לְרַב, דְּאָמַר: מַעְיָן אֶחָד הוּא, מִשּׁוּם הָכִי מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ. אֶלָּא לְלֵוִי, דְּאָמַר: שְׁנֵי מַעְיָנוֹת הֵן, אַמַּאי מְטַמֵּא לַח וְיָבֵשׁ?
הגמרא מנתחת את הברייתא: מובן, הברייתא ברורה לפי רב, שאמר שיש מקור אחד, שכן משום כך בית הלל סבורים שהדם מטמא בין אם הוא לח ובין אם הוא יבש. במילים אחרות, מאחר שעדיין לא טבלה, התורה אינה מחשיבה את הפרשות הווסת שלה לטהורות. אבל לפי לוי, שאמר שיש שני מקורות, כל דם שהיא עשויה להוציא לאחר ספירת שבעה ימים נקיים חייב לבוא ממקור הדם הטהור. אם כן, מדוע הוא מטמא בין אם הוא לח או יבש?
אָמַר לָךְ לֵוִי: אֲנָא דַּאֲמַרִי — כְּתַנָּא דְּשָׁוִין.
הגמרא מסבירה כי לוי יכול לומר לך: אני אומר את דעתי בהתאם לדעתו של התנא של הברייתא שהובאה לעיל, שלפיה שמאי והלל מסכימים כי לגבי אישה שרואה דם לאחר שראתה דם בימי טהרתה, די בכך שתיחשב טמאה משעת ראיית הדם. אותה ברייתא מעידה לכאורה שאכן יש שני מקורות.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּשׁוֹפַעַת, וְהָא ״סָפְרָה״ קָתָנֵי!
ואם תרצה, אמור במקום זאת שברייתא זו מתייחסת לאישה שזורם ממנה ברציפות דם נידה מתוך ימי טומאתה אל תוך ימי טהרתה. בהתאם לכך, הדם שהיא רואה בימי טהרתה עדיין בא ממקור הדם הטמא. הגמרא מקשה: אבל הברייתא מלמדת שהאישה ספרה שבעה ימים נקיים.
הָכָא בְּיוֹלֶדֶת נְקֵבָה בְּזוֹב עָסְקִינַן, דְּשָׁבוּעַ קַמָּא פָּסְקָה, שָׁבוּעַ בָּתְרָא לָא פָּסְקָה, וְקָסָבַר: יְמֵי לֵידָתָהּ שֶׁאֵין רוֹאֶה בָּהֶן — עוֹלִין לָהּ לִסְפִירַת זִיבָתָהּ.
הגמרא מסבירה: כאן אנו עוסקים באישה שילדה נקבה כשהיא זבה, ולכן ימי טומאתה נמשכים שבועיים. וזהו מקרה שבו בשבוע הראשון פסקו הפרשות הווסת שלה, ובשבוע האחרון לא פסקו הפרשות הווסת שלה, והן נמשכו עד ימי טהרתה. והתנא של ברייתא זו סובר: ימי לידתה, כלומר ימי הטומאה, שבהם אינה רואה דם, עולים לה למניין ימי הזיבה שלה. בהתאם לכך, אף שהיא נחשבת כמי שמנתה שבעה ימים נקיים, הדם שנפלט בימי טהרתה הוא ממקור של דם טמא.
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אָמַר לַן רַב שֶׁמֶן מִסִּכְרָא: אִקְּלַע מָר זוּטְרָא לְאַתְרִין, וּדְרַשׁ: הִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב לְחוּמְרָא, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּלֵוִי לְחוּמְרָא.
§ באשר למחלוקת בין רב ללוי, רבינא אמר לרב אשי: רב שמן מסיכרא אמר לנו: מר זוטרא הזדמן לבוא אל מקומנו, והוא לימד שההלכה היא בהתאם לדעתו של רב לחומרא, וההלכה היא בהתאם לדעתו של לוי לחומרא. במילים אחרות, אם אישה פולטת ברציפות דם נידה מתוך ימי הטוהר שלה עד זמן מה לאחר סיום ימי הטוהר שלה, הדם הנפלט לאחר ימי הטוהר שלה טמא, בהתאם לדעתו של רב. לעומת זאת, אם היא פולטת ברציפות דם נידה מתוך ימי הטומאה שלה אל תוך ימי הטוהר שלה, הדם הנפלט במהלך ימי הטוהר שלה טמא, בהתאם לדעתו של לוי.
רַב אָשֵׁי אָמַר: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב, בֵּין לְקוּלָּא בֵּין לְחוּמְרָא. דָּרֵישׁ מָרִימָר: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב, בֵּין לְקוּלָּא בֵּין לְחוּמְרָא. וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב, בֵּין לְקוּלָּא בֵּין לְחוּמְרָא.
רב אשי אמר: ההלכה היא בהתאם לדעתו של רב, בין להקל ובין להחמיר. וכן, מרימר לימד: ההלכה היא בהתאם לדעתו של רב, בין להקל ובין להחמיר. הגמרא מסיקה: וההלכה היא בהתאם לדעתו של רב, בין להקל ובין להחמיר.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria