ביחס לשאלה האם להשאיר בהמתנה, כלומר, להתייחס כאל דבר מסופק, לדם שצבעו כצבע מים שהושרה בהם חילבה, או כצבע הנוזל הנוטף מבשר צלוי. לפי התנא הראשון של המשנה יש חמישה סוגי דם שהם טמאים בוודאות, ואילו סוגים אחרים, כגון אלה שהוזכרו על ידי בית שמאי, נחשבים טמאים מחמת הספק. לעומת זאת, בית הלל סבורים שדם בצבעים אלה טהור לגמרי.

§ המשנה קובעת: דם שהוא ירוק, עקביה בן מהללאל מטמא אותו כטמא. הגמרא שואלת: וכי עקביה בן מהללאל אינו מקבל את דרשתו של רבי אבהו ששני הפסוקים: "דמיה" (ויקרא יב:ז), ו: "דמיה" (ויקרא כ:יח), מלמדים שיש כאן ארבעה סוגי דם כאן?

הגמרא משיבה: אם תרצה, אמור שעקביא בן מהללאל אינו מקבל דעה זו של רבי אבהו, שכן הוא סבור שיש יותר מארבעה סוגי דם באישה. ואם תרצה, אמור במקום זאת שעקביא בן מהללאל מקבל את דרשתו של רבי אבהו, ואת הסתירה הנראית לעין ניתן ליישב כך: האם רבי חנינא לא אמר, לגבי הדם השחור הנזכר במשנה, שהוא הוא למעשה אדום אלא שצבעו דהה? אף כאן, לגבי הירוק שהוזכר על ידי עקביא בן מהללאל, אפשר לומר שהוא היה בתחילה אדום אך צבעו דהה והפך לירוק.

§ המשנה קובעת לגבי דם שהוא ירוק: וחכמים מטהרים אותו. הגמרא שואלת: האם אין זו דעתם של חכמים הזהה לדעת התנא הראשון? הגמרא משיבה: יש הבדל מעשי ביניהם לגבי השאלה האם להשהות דם שהוא ירוק. לפי התנא הראשון של המשנה יש חמישה סוגי דם שהם טמאים בוודאות, ואילו סוגים אחרים, כגון ירוק, טמאים מחמת ספק. לעומת זאת, חכמים סבורים שדם ירוק טהור לגמרי.

§ המשנה קובעת כי רבי מאיר אמר: אפילו אם הדם הירוק אינו מטמא משום דיני כתם דם או דם נידה, הרי הוא דם בכך שהוא מכשיר אוכלין לקבל טומאה בשל מעמדו כאחד משבעת המשקין המכשירים את האוכלין.

רבי יוחנן אומר: רבי מאיר קיבל את דעתו של עקביא בן מהללאל וטיהר דם ירוק כטמא כדם נידה. ואשר לדבריו במשנה, כך היה רבי מאיר אומר לחכמים: מודים אתם שבמקרה שבו אישה מוצאת כתם ירוק על בגד, אין אתם מטמאים אותה טומאה פולחנית, שכן ירקותו מעידה שלא בא מגופה. אבל במקרה שבו היא ממש רואה דם ירוק יוצא מגופה, היא טמאה.

הגמרא מעלה קושי על פירוש זה: אם כן, מדוע אמר רבי מאיר: אפילו אם אינו מטמא משום הלכות כתם דם, הוא מכשיר אוכלין לקבל טומאה משום מעמדו כנוזל? לפי ההסבר שלעיל, הוא היה צריך לומר: אם האישה ראתה יציאה זו של דם, היא טמאה כנידה.

אלא, כך היה רבי מאיר אומר לחכמים: מוסכם שבמקרה שבו האישה רואה דם ירוק מלכתחילה אין אתם מטמאים אותה בטומאה, אבל במקרה שבו היא רואה דם אדום ולאחר מכן רואה דם ירוק, היא תהיה טמאה. דבר זה הוא כשם שהוא לעניין ההלכה של משקין של איש שראה זיבה [זב] ואישה שרואה זיבת דם מן הרחם לאחר ימי נידתה [זבה]. כל המשקין היוצאים מן זב או זבה, כגון רוק ושתן, טמאים. כמו כן, דם ירוק היוצא מאישה זו שכבר הוציאה דם אדום צריך להיות טמא.

הגמרא שואלת: וכיצד היו חכמים משיבים על כך? הגמרא משיבה: הם סבורים שהנוזלים הטמאים של אישה נידה הם רק אלה שהם דומים לרוק: כשם שכאשר הרוק יוצא מן הפה הוא נאסף תחילה ואחר כך נפלט מן הגוף, כך גם כל הנוזלים הטמאים הם כאלה שנאספים תחילה ואחר כך נפלטים. הגדרה זו באה למעט את זה הדם הירוק, שאינו נאסף תחילה ונפלט. הגמרא שואלת: אם כן, יפה אמרו חכמים לרבי מאיר, כלומר, תשובתם משכנעת. מדוע רבי מאיר מחשיב דם ירוק לטמא?

אלא, זה מה שרבי מאיר היה אומר לחכמים: יהא דם ירוק כמו אחד משבעת הנוזלים המכשירים זרעים שעליהם הוא נופל להיטמא בטומאה טקסית. מדוע דם ירוק נחשב טהור אפילו לעניין זה? וחכמים חולקים משום שהם דורשים שכל סוג דם שמכשיר אוכל לקבל טומאה טקסית יהיה כמו זה שנזכר בפסוק: "ושתו דם חללים" (במדבר כג:כד), כלומר, הדם הזורם בשעת המוות; ואילו דם ירוק אינו הסוג הזורם בשעת המוות. לכן, אינו מכשיר אוכל לקבל טומאה טקסית. הגמרא שבה ושואלת: אם כן, יפה אמרו חכמים לרבי מאיר. מדוע הוא חולק עליהם?

אלא, זה מה שרבי מאיר היה אומר לחכמים: למדו הלכה זו, שדם ירוק מכשיר אוכלין לקבל טומאה, מן הגזירה השווה הבאה: נאמר כאן, בתיאור האישה האהובה הרומז לדמהּ הנידתי: "שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים" (שיר השירים ד:יג), ונאמר שם: "הנותן מטר על פני ארץ, וְשֹׁלֵחַ מים על פני חוצות" (איוב ה:י). גזירה שווה זו מלמדת שדם נידה דומה למים, בכך ששניהם מכשירים אוכלין לקבל טומאה.

והרבנים חולקים על רבי מאיר, שכן אין בידם מסורת שזוהי גזירה שווה מקובלת, וקיים עיקרון שלפיו אף שאדם רשאי להסיק קל וחומר מעצמו, כלומר, אף אם לא לימדו אותו רבותיו טיעון לוגי מסוים זה, אין אדם רשאי להסיק גזירה שווה מעצמו, אלא רק אם קיבל אותה במסורת.

§ המשנה קובעת כי רבי יוסי אומר: לא זה ולא זה; לא במובן הזה, כדמו של נדה לפי עקביא בן מהללאל, ולא באותו מובן, כמשקה המכשיר את האוכל לקבל טומאה לפי רבי מאיר, דם ירוק נחשב דם. הגמרא מקשה: האין זה אותו דבר כמו דעתו של התנא הראשון? הגמרא משיבה כי זאת מה שהמשנה מלמדת אותנו: מיהו התנא הראשון? רבי יוסי. והסיבה ששמו של רבי יוסי נזכר היא בשל העיקרון שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.

§ המשנה קובעת: מהו הצבע האדום של דם שהוא טמא? הוא אדום כדם היוצא ממכה. הגמרא שואלת: מה משמעות הביטוי: כדם היוצא ממכה? רב יהודה אומר ששמואל אומר: כדם של שור שחוט.

הגמרא שואלת: אבל אם כן, שיאמר התנא של המשנה במפורש שהוא אדום כדם שחיטה. הגמרא מסבירה: אילו התנא היה אומר שהוא אדום כדם שחיטה, הייתי אומר שהכוונה היא אדום כמו הדם הזורם במשך כל השחיטה, והדבר היה חל על הגוונים של כל הדם הנפלט במהלך התהליך. לכן התנאמלמד אותנו שהוא אדום כדם הזורם מפצע, כלומר, כמו הדם הזורם בתחילת החיתוך בסכין השחיטה.

הגמרא מצטטת הגדרות נוספות של הצבע המתואר במשנה כך: אדום כדם הזורם מפצע. עולא אומר: הוא אדום כמו הדם הזורם מציפור חיה שנפצעה. הועלתה דילמה לפני החכמים: כאשר עולא ציין שהציפור חיה, האם התכוון לומר שאינה מתה, כדי להוציא את דמה של ציפור שנשחטה? או שמא התכוון לומר שהציפור הייתה בריאה, כדי להוציא את דמה של ציפור חלשה. לא נמצאה תשובה, ולכן הגמרא מסיקה שהדילמה תעמוד ללא הכרעה.

הגמרא מביאה הגדרה נוספת: זעירי אומר שרבי חנינא אומר: הוא אדום כמו הדם שיוצא מכינת ראש מעוכה. הגמרא מקשה ממשנה הדנה בכתם שנמצא על בגדה של אישה (58b): אם אישה הרגה כינה ולאחר מכן מצאה כתם דם על בגדה או על גופה, אישה זו יכולה לתלות את הכתם באותה כינה, והיא נשארת טהורה. הגמרא מסבירה את הקושיה: וכי אין זה נכון לומר שמדובר בכינה מכל חלקי גופה, ולא רק מן הראש, כפי שטען רבי חנינא? אם כן, צבע הדם הטמא הוא כצבע דמה של כינה מכל מקום בגוף. הגמרא משיבה: לא; הלכה זו מתייחסת במיוחד לכינה שהייתה על ראשה.

הגמרא מביאה הגדרה נוספת לצבע המתואר במשנה: אדום כדם הזורם מפצע. החכם אמי מוורדינא אומר שרבי אבהו אומר: הוא אדום כדם הזורם מן האצבע הקטנה של היד, שנפצעה ולאחר מכן הגלידה והייתה לאחר מכן פצועה שוב. ואין הכוונה לאצבע של כל אדם, אלא דווקא לאצבע של בחור שעדיין לא נשא אישה. ויתרה מזו, אין הכוונה לכל בחור; אלא, עד איזה גיל עליו להיות? עד עשרים שנה .

הגמרא מקשה מן המשנה הנזכרת לעיל (נח ע"ב): אם בעלה של האישה או בנה נפצעו, היא יכולה לתלות כתם דם שהיא מוצאת על בגדיה בבנה או בבעלה, והיא נשארת טהורה. הגמרא מנתחת הלכה זו: מובן, באשר לפסיקה שהיא יכולה לתלות זאת בבנה, אפשר למצוא מקרה שבו הדבר עומד בכל הדרישות שפירט רבי אבהו, כלומר, שהוא יכול להיות צעיר מגיל עשרים ואינו נשוי. אבל באשר לפסיקה שהיא יכולה לתלות זאת בבעלה, כיצד אפשר למצוא מקרה שבו בעלה אינו נשוי?

רב נחמן בר יצחק אומר: הדבר אפשרי במקרה שבו אישה זו נכנסה לחופת הנישואין אך עדיין לא קיימה יחסי אישות עם בעלה. במצב כזה, אף שהוא בעלה, מבחינה גופנית הוא דומה לבחור צעיר שאינו נשוי. לכן, היא יכולה לייחס את כתם הדם לפצע שלו.

רב נחמן אומר: אדום זה הוא כמו הדם הנשפך בתהליך של הקזת דם. הגמרא מקשה מברייתא: מעשה היה בכתם דם שנמצא על בגד של אישה, ורבי מאיר ייחס