מַתְנִי׳ ״כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים״ — נָדַר בְּנָזִיר וּבְקׇרְבָּן וּבִשְׁבוּעָה. ״כְּנִדְרֵי כְשֵׁרִים״ — לֹא אָמַר כְּלוּם. ״כְּנִדְבוֹתָם״ — נָדַר בְּנָזִיר וּבְקׇרְבָּן.
משנה: המשנה ממשיכה להסביר את דיני כינויי נדרים. אם אדם אומר שהוא מקבל על עצמו חיוב כנדרי הרשעים, הרי זה נדר ביחס להיותו נזיר, או להבאת קרבן, או לנטילת שבועה. זה נחשב לנוסח ממשי של נדר, כשם שהרשעים רגילים לנדור נדרים. אם הוא אומר: כנדרי הכשרים, לא אמר כלום, מפני שאנשים כשרים בדרך כלל אינם נודרים נדרים. אם הוא אומר: כנדבותיהם, הרי זה נדר ביחס להיותו נזיר או להבאת קרבן.
גְּמָ׳ וְדִלְמָא הָכִי קָאָמַר: כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים לָא נָדַרְנָא? אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּאוֹמֵר ״כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים הֲרֵינִי עָלַי וְהֵימֶנּוּ״, ״הֲרֵינִי״ — בִּנְזִירוּת, ״עָלַי״ — בְּקׇרְבָּן, ״הֵימֶנּוּ״ — בִּשְׁבוּעָה.
גמרא: הגמרא שואלת שאלה בנוגע לפסקה הראשונה של המשנה. ושמא זה מה שהוא אומר: איני נודר כנדרי הרשעים, ובמקרה כזה אין כוונתו לנדור נדר. אמר שמואל: מדובר במי שאמר: כנדרי הרשעים הריני, או: הריני מקבל עלי, או: ממנו. אם הוא אומר: הריני, הוא מתייחס לקבלתו נזירות. אם הוא אומר: הריני מקבל עלי, הוא מתייחס לקורבן. אם הוא אומר: ממנו, כוונתו להגביל את עצמו מפעילות מסוימת באמצעות שבועה.
״הֲרֵינִי״ נְזִירוּת. דִּלְמָא הֲרֵינִי בְּתַעֲנִית קָאָמַר? אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּשֶׁהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו.
הגמרא מקשה על הסבר זה: אם הוא אומר: הריני, האם בהכרח הוא מתכוון לקבל על עצמו נזירות? אולי הוא אומר: הריני מקבל על עצמי להתענות. שמואל אמר: אין זה מקרה שבו הוא פשוט אמר: הריני כנדרי הרשעים; אלא זהו מקרה שנזיר היה עובר לפניו, ומשמעות דבריו מובנת על סמך אותו הקשר.
(״עָלַי״ — בְּקׇרְבָּן) ״הֵימֶנּוּ״ — בִּשְׁבוּעָה. דִּלְמָא: ״הֵימֶנּוּ״ — דְּאָכֵילְנָא קָאָמַר! אָמַר רָבָא: דְּאָמַר ״הֵימֶנּוּ שֶׁלֹּא אוֹכַל״.
שמואל גם קבע שאם הוא אומר: אני מקבל על עצמי, הוא מתייחס לקורבן, ואם הוא אומר: ממנה, כוונתו להגביל את עצמו באמצעות שבועה. הגמרא שואלת: אם הוא אומר: ממנה, האם בהכרח כוונתו להגביל את עצמו באמצעות שבועה? אולי הוא אומר: אני אוכל מן הכיכר הזאת, ולא: לא אוכל ממנה. רבא אמר: מדובר במקרה שבו אמר: לא אוכל ממנה.
אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: הָא לָא מַפֵּיק שְׁבוּעָה מִפּוּמֵּיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן הָדֵין.
הגמרא שואלת: אם כן, הרי הוא הבהיר במפורש את כוונתו, ואם כן מה התכלית באמירה שהצהרה זו מהווה שבועה? הגמרא משיבה: שמא תאמר שכיוון שלא הוציא את המונח שבועה מפיו, השבועה אינה חלה, מלמדת אותנו זאת שזה נחשב בכל זאת לרמז תקף לשבועה.
״כְּנִדְרֵי כְשֵׁרִים״ — לֹא אָמַר כְּלוּם, ״כְּנִדְבוֹתָם״ — נָדַר וְכוּ׳. מַאן תַּנָּא דְּשָׁאנֵי לֵיהּ בֵּין נֶדֶר לִנְדָבָה? לֵימָא לָא רַבִּי מֵאִיר וְלָא רַבִּי יְהוּדָה!
§ נלמד במשנה שאם אדם אומר שהוא מקבל על עצמו התחייבות כמו נדרי הצדיקים, לא אמר כלום. אולם אם הוא אומר: כמו נדבותיהם, הרי זה נדר בנוגע להיעשות נזיר ולהביא קורבן. הגמרא שואלת: מיהו התנא שלפיו יש הבדל בין נדר לנדבה של קורבן? האם נאמר שזו אינה דעתו של רבי מאיר ואף לא דעתו של רבי יהודה?
דְּתַנְיָא: ״טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר וְגוֹ׳״, טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה — שֶׁאֵינוֹ נוֹדֵר כׇּל עִיקָּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה נוֹדֵר וּמְשַׁלֵּם.
זהו כפי שנלמד בברייתא בנוגע לפסוק "טוב אשר לא תדור, משתדור ולא תשלם" (קהלת ה:ד), שטוב יותר הן מזה והן מזה הוא מי שאינו נודר כלל. זו דעתו של רבי מאיר. רבי יהודה אומר: טוב יותר הן מזה והן מזה הוא מי שנודר ומשלם. לפיכך, רבי מאיר מצדד בהימנעות מכל הנדרים ורבי יהודה מצדד בנדירה ובקיומה, אך אף אחד מהם אינו מבחין בין נדרים לבין נדבות. ואילו המשנה מציינת שאנשים בעלי מעלה אינם נודרים, אך כן מביאים נדבות.
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר,
הגמרא משיבה: אתה יכול אפילו לומר שזה בהתאם לדעתו של רבי מאיר.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria