מִנַּיִן שֶׁנִּשְׁבָּעִין לְקַיֵּים אֶת הַמִּצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ״.
מנין נלמד שמותר להישבע כדי לקיים מצווה? כפי שנאמר: "נשבעתי ואקיימה, לשמור משפטי צדקך" (תהילים קיט:קו).
וַהֲלֹא מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא. אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּשָׁרֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְזָרוֹזֵי נַפְשֵׁיהּ.
הגמרא שואלת: האם אינו כבר מושבע משעה שכל יהודי נשבע בהר סיני לקיים את כל המצוות? שבועה אינה יכולה לחול אם האדם כבר מחויב בשבועה אחרת. אלא, דבר זה מלמד אותנו כך: מותר לאדם לזרז את עצמו לקיים את המצוות בדרך זו, אף על פי שהשבועה אינה תקפה מבחינה טכנית.
וְאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: הָאוֹמֵר ״אַשְׁכִּים וְאֶשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה״ ״אֶשְׁנֶה מַסֶּכְתָּא זוֹ״ — נֶדֶר גָּדוֹל נָדַר לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַהֲלֹא מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד הוּא, וְאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה! מַאי קָא מַשְׁמַע לַן, דַּאֲפִילּוּ זָרוֹזֵי בְּעָלְמָא — הַיְינוּ דְּרַב גִּידֵּל קַמַּיְיתָא!
ורב גידל אמר שרב אמר: מי שאומר: אשכים ואשנה פרק זה, או: אשנה מסכת זו, נדר גדול נדר לאלוהי ישראל. מכאן עולה בבירור שהנדר חל. הגמרא שואלת: האם אינו כבר מושבע ועומד מכוח החיוב הכללי ללמוד תורה? ושבועה אינה חלה על שבועה קודמת. מה הוא מלמדנו? אם תאמר שרב גידל מלמד שמותר לנדור נדר כזה אפילו רק כדי לזרז את עצמו ללמוד, הרי זה כמו המאמר הראשון של רב גידל.
הָא קָא מַשְׁמַע לַן: כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי פָּטַר נַפְשֵׁיהּ בִּקְרִיַּת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, מִשּׁוּם הָכִי חָיֵיל שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ.
הגמרא משיבה: דבר זה מלמד אותנו כך: מאחר שאם ירצה הוא יכול לפטור את עצמו מחובת לימוד תורה בקריאת שמע בבוקר ובערב, משום כך השבועה חלה עליו והוא חייב ללמוד את הפרק או המסכת שציין.
אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״נַשְׁכִּים וְנִשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה״ — עָלָיו לְהַשְׁכִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי (בֶּן אָדָם) קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה׳ עֹמֵד״.
רב גידל אמר שרב אמר: לגבי מי שאומר לחברו: נשכים ונלמד פרק זה, והם מסכימים לעשות כן, מוטל עליו להשכים ולהיות הראשון להגיע, מפני שזו הייתה יוזמתו. יש לכך רמז בפסוק, כפי שנאמר: "ויאמר אלי קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך. ואקום ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה׳ עומד" (יחזקאל ג:כב–כג). הקדוש ברוך הוא הזמין את יחזקאל לאותו מקום, וכבודו הגיע לפני שיחזקאל הגיע.
אָמַר רַב יוֹסֵף: נִידּוּהוּ בַּחֲלוֹם, צָרִיךְ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם לְהַתִּיר לוֹ, וְהוּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא, אֲבָל מַתְנוּ וְלָא תָּנוּ — לָא. וְאִי לֵיכָּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא — אֲפִילּוּ מַתְנוּ וְלָא תָּנוּ.
§ רב יוסף אמר: מי שנודה בחלום צריך עשרה אנשים להתיר לו את הנידוי. ואת הנידוי אפשר להתיר רק על ידי מי שלמדו הלכה, כלומר, תלמידי חכמים. אולם, אם הם שנו משנה ולא למדו הלכה, לא, אינם ראויים להתיר את הנידוי. ואם אין עשרה אנשים שלמדו הלכה, אז אפילו מי ששנו משנה ולא למדו הלכה ראויים להתיר את הנידוי.
וְאִי לֵיכָּא — לֵיזִיל וְלִיתֵּב אַפָּרָשַׁת דְּרָכִים וְיָהֵיב שְׁלָמָא לְבֵי עַשְׂרָה, עַד דְּמִקַּלְעִי לֵיהּ עַשְׂרָה דְּגָמְרִי הִלְכְתָא.
ואם אין אפילו עשרה אנשים שלמדו משנה, ילך וישב בצומת הדרכים ויקדים ברכת שלום, כלומר שלום, לעשרה אנשים, שישיבו לו בברכה דומה, עד שעשרה אנשים שלמדו הלכה יזדמנו אליו.
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: יָדַע מַאן שַׁמְתֵּיהּ, מַהוּ דְּלִישְׁרֵי לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: לְשַׁמּוֹתֵיהּ שַׁוְּיוּהּ שָׁלִיחַ, לְמִישְׁרֵי לֵיהּ לָא שַׁוְּיוּהּ שָׁלִיחַ.
רבינא אמר לרב אשי: אם הוא יודע מי נידה אותו בחלומו, מהי ההלכה? האם אותו אדם יכול להתיר את הנידוי עבורו? רב אשי אמר לו: ייתכן שהוא מונה מן השמים כשליח לנדותו, אך לא מונה כשליח להתיר את הנידוי עבורו. לפיכך, ניתן להתיר את הנידוי רק על ידי עשרה אנשים.
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא לְרַב אָשֵׁי: שַׁמְּתֻיהּ וּשְׁרוֹ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַבָּר בְּלֹא תֶּבֶן,
רב אחא אמר לרב אשי: אם הוא נודה והנידוי הותר לו בחלומו, מהי ההלכה? רב אשי אמר לו: כשם שאי אפשר לתבואה לצמוח בלי קש,