אָמַר רָבָא: הָכָא מֵעִנְיָנֵיהּ דִּקְרָא וְהָכָא מֵעִנְיָנֵיהּ דִּקְרָא. רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: גַּבֵּי רוֹצֵחַ כְּתִיב ״וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר״ — כׇּל דְּבַר מֵיעַל לְיַעַר, וְסּוֹמֵא נָמֵי בַּר מֵיעַל לְיַעַר הוּא. וְאִי אָמְרַתְּ ״בְּלֹא רְאוֹת״ לְרַבּוֹת אֶת הַסּוֹמֵא — מִ״יַּעַר״ נָפְקָא לֵיהּ. אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: ״בְּלֹא רְאוֹת״ פְּרָט לְסּוֹמֵא.
רבא אמר: אין כאן סתירה, שכן המחלוקת בנוגע להריגה בשגגה מבוססת על פרשנויות שונות של הפסוק. כאן, הדין נלמד מהקשר הפסוק, ושם, הדין נלמד מהקשר הפסוק. רבי יהודה סבור כי לגבי גלותו של הורג בשגגה נאמר: "ואשר יבוא את רעהו ביער" לחטוב עצים (דברים יט, ה), והדבר בא לרבות כל מי שמסוגל להיכנס ליער, ואף סומא מסוגל להיכנס ליער. ואם תאמר שהביטוי "בלא ראות" בא לרבות סומא, הרי דבר זה כבר נלמד מן המילה "יער," שהרי אף הוא יכול להיכנס ליער. אלא למד מכאן שהביטוי "בלא ראות" בא למעט סומא מקטגוריית ההורגים בשגגה הגולים לעיר מקלט.
רַבִּי מֵאִיר סָבַר: כְּתִיב ״בִּבְלִי דַעַת״ — כׇּל דְּבַר מִידָּע, וְסּוֹמֵא לָאו בַּר מִידָּע הוּא. וְאִי אָמְרַתְּ ״בְּלֹא רְאוֹת״ פְּרָט לַסּוֹמֵא — מִ״בְּלִי דַעַת״ נָפְקָא לֵיהּ. אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: ״בְּלֹא רְאוֹת״ לְרַבּוֹת אֶת הַסּוֹמֵא.
לעומת זאת, רבי מאיר סבור: נאמר באותו קטע: "ואשר יכה את רעהו בבלי דעת" (דברים יט:ד), ומכאן שההלכה חלה על כל מי שמסוגל לדעת את מיקומם המדויק של האנשים העומדים סביבו, אך עיוור אינו מסוגל לדעת זאת. ואם תאמר שהביטוי "בלא ראות" בא למעט עיוור, הרי דבר זה כבר נלמד מן המילים "בבלי דעת". אלא למד מכאן שהביטוי "בלא ראות" בא לרבות עיוור בהלכה של גלות, ולא למעטו.
מַתְנִי׳ הַמַּדִּיר הֲנָאָה מֵחֲתָנוֹ, וְהוּא רוֹצֶה לָתֵת לְבִתּוֹ מָעוֹת, אוֹמֵר לָהּ: הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ נְתוּנִין לָךְ בְּמַתָּנָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַעְלִיךְ רְשׁוּת בָּהֶן, אֶלָּא מָה שֶׁאַתְּ נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּפִיךְ.
משנה: לגבי מי שנודר שהנאה ממנו אסורה לחתנו, אך הוא בכל זאת מבקש לתת לבתו, כלומר, אשתו של אותו חתן, כסף, הרי שאף שאינו יכול לעשות זאת במישרין, שכן כל מה שאישה קונה שייך לבעלה, עליו לומר לה: כסף זה ניתן לך בזאת במתנה, בתנאי שלבעלך אין בו זכויות, אך המתנה כוללת רק את מה שאת מרימה ומכניסה לפיך.
גְּמָ׳ אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר לַהּ ״מָה שֶׁאַתְּ נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּפִיךְ״, אֲבָל אָמַר ״מַה שֶּׁתִּרְצִי עֲשִׂי״, קְנָה יָתְהוֹן בַּעַל. וּשְׁמוּאֵל אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אָמַר ״מַה שֶּׁתִּרְצִי עֲשִׂי״ — לָא קְנָה יָתְהוֹן בַּעַל. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא:
גמרא:רב אמר שלימדו הלכה זו רק במקרה שהוא אכן אמר לה: מה שאת נוטלת ומכניסה לפיך הוא שלך. אבל אם אמר: עשי כרצונך בכסף, לתנאו אין תוקף, והבעל זוכה בכסף. ושמואל אומר שאפילו אם אמר: עשי כרצונך בכסף, הבעל אינו זוכה בו. רבי זירא מקשה על זאת מדברי רב: