הֵפֵר לִתְאֵנִים — אֵינוֹ מוּפָר עַד שֶׁיָּפֵר אַף לַעֲנָבִים, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ״, מָה ״יְקִימֶנּוּ״ — מִמֶּנּוּ, אַף ״יְפֵרֶנּוּ״ — מִמֶּנּוּ. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִי כְּתִיב ״יָפֵר מִמֶּנּוּ״? וְרַבִּי עֲקִיבָא: מַקִּישׁ הֲפָרָה לַהֲקָמָה, מָה הֲקָמָה — מִמֶּנּוּ, אַף הֲפָרָה — מִמֶּנּוּ.
אך אם הפר אותה לגבי תאנים, אין היא מופרת עד שיפר גם את הנדר לגבי ענבים. זהו דבריו של רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר שהפסוק אומר: "אישה יקימנו ואישה יפרנו." כשם שהמילים "יקימנו" [yekimennu] יש להבינן כאילו נאמר: יקיים ממנו [yakim mimmennu], ומשמע שאם קיים חלק מן הנדר קיים את כולו, כך גם, המילים "יפרנו" [yeferennu] יש להבינן כאילו נאמר: יפר ממנו [yafer mimmennu]. ורבי ישמעאל משיב: וכי כתוב: יפר ממנו, במ״ם, כפי שכתוב לגבי בעל המקיים את הנדר? ורבי עקיבא משיב: הפסוק מקיש הפרה להקמה; כשם שהקמה משמעה חלק ממנו, כך גם הפרה משמעה חלק ממנו.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: מַקִּישׁ הֲקָמָה לַהֲפָרָה; מָה הֲפָרָה — מַה שֶּׁהֵפֵר הֵפֵר, אַף הֲקָמָה — מַה שֶּׁקִּיֵּים קִיֵּים.
רבי חייא בר אבא אמר שרבי יוחנן אמר: זו הדעה, שנדר נחשב ליחידה אחת, כך שכל הנדר מתקיים אפילו אם הבעל קיים רק חלק ממנו, היא דבריהם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא. אבל חכמים אומרים: הכתוב מקיש קיום להפרה; כשם שלעניין הפרה, מה שהפר הופר, כך גם, לעניין קיום, מה שקיים קיים, ולא יותר.
אָמְרָה ״קֻוֽנָּם תְּאֵנָה״, אָמַר רָבָא: מַתְנִיתִין רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. דְּאָמַר: עַד שֶׁיֹּאמַר ״שְׁבוּעָה״ לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד.
המשנה מלמדת שאם אישה אמרה: טעימת תאנה וטעימת ענב הן קונם עליי, אלה נחשבות כשתי נדרים נפרדים. רבא אמר: המשנה היא בהתאם לדעתו של רבי שמעון, שכן רבי שמעון אמר שאין אדם חייב להביא כמה קרבנות על שבועות שקר לכמה אנשים באמירה אחת, למשל, אם הוא אומר: אני נשבע שאין לי את החפץ שלך, ולא שלך, ולא שלך, אלא אם כן הוא אומר לשון של שבועה לכל אחד ואחד מן התובעים, כגון באומרו: אני נשבע שאין לי את שלך; אני נשבע שאין לי את שלך. אף כאן, רק אם היא אומרת: טעימת, ביחס לכל פרי, הן נחשבות כשתי נדרים נפרדים.
מַתְנִי׳ ״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ נְדָרִים, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ מְפִירִין״, יָפֵר. ״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ מְפִירִין, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה נֶדֶר״, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא יָפֵר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יָפֵר.
משנה: אם אשתו או בתו נדרה נדר והוא לא הפר את הנדר ביום ששמע אותו, ולאחר מכן אמר: אני יודע שיש נדרים, אבל איני יודע שיש מי שיכול להפר אותם, כלומר, לא היה מודע לאפשרות של הפרת נדרים, הרי הוא יכול להפר את נדר אשתו או בתו ביום שנודע לו שהוא יכול להפר נדרים. אבל אם אמר: אני יודע שיש מי שיכול להפר נדרים, אבל נמנעתי מלהפר את הנדר ששמעתי משום שאיני יודע שנדר זה נחשב לנדר, רבי מאיר אומר שאינו יכול להפר את הנדר בשלב זה, אבל חכמים אומרים שאף במקרה זה הוא יכול להפר את הנדר ביום שנודע לו על טעותו.
גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: ״בְּלֹא רְאוֹת״, פְּרָט לַסּוֹמֵא. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לְרַבּוֹת אֶת הַסּוֹמֵא.
גמרא: הגמרא מעלה סתירה מן הברייתא הבאה: לגבי מי שהורג בשגגה, הכתוב אומר: "בלא ראות" (במדבר לה:כג), המשמש להוציא סומא מכלל אלה הגולים לעיר מקלט מחמת שהרגו בשגגה, שכן הכתוב מציין שרק במקרה זה לא ראה, אך בדרך כלל הוא מסוגל לראות. סומא שהורג אדם אחר בשגגה נחשב אנוס. זו שיטתו של רבי יהודה. רבי מאיר אומר שהכתוב משמש לרבות סומא בכלל אלה הגולים, שכן גם הוא אינו רואה. מכאן שרבי מאיר אינו מבחין בין סוגים שונים של חוסר ידיעה, ואילו המשנה מרמזת שהוא אכן מקבל הבחנה כזו. ההפך נכון לגבי רבי יהודה, אשר, אלא אם כן צוין אחרת, מניחים שהוא בר הפלוגתא של רבי מאיר בכל מקום.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria