אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵין אֵלּוּ נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ. וְאֵלּוּ הֵן נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ: אָמְרָה ״קֻוֽנָּם פֵּירוֹת הָעוֹלָם עָלַי״ — הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְהָפֵר. ״פֵּירוֹת מְדִינָה זוֹ עָלַי״ — יָבִיא לָהּ מִמְּדִינָה אַחֶרֶת. ״פֵּירוֹת חֶנְווֹנִי זֶה עָלַי״ — אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. וְאִם לֹא הָיְתָה פַּרְנָסָתוֹ אֶלָּא מִמֶּנּוּ — הֲרֵי זֶה יָפֵר, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.
רבי יוסי אמר: אלו אינם נדרי עינוי נפש. אלא אלו הם נדרי עינוי נפש: כיצד? אם אמרה: פירות כל העולם הם קונם עלי כאילו היו קרבן, יכול הוא להפר את הנדר, שהרי יש בו בוודאי עינוי נפש. אבל אם אמרה: פירות מדינה זו הם קונם עלי, אינו יכול להפר את הנדר, שאין בו עינוי נפש, שהרי הוא יכול עדיין להביא לה פירות ממדינה אחרת. וכן, אם אמרה: פירות חנווני זה הם קונם עלי, אינו יכול להפר את נדרה, שהרי עדיין יכול להביא לה פירות מחנווני אחר. אבל אם אינו יכול להשיג את מזונותיו אלא ממנו, מאותו חנווני, יכול הוא להפר את הנדר. זו היא דעתו של רבי יוסי.
גְּמָ׳ נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ הוּא דְּמֵפֵר, שֶׁאֵין בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ אֵינוֹ מֵפֵר? וְהָא תַּנְיָא: ״בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ״ — מְלַמֵּד שֶׁהַבַּעַל מֵפֵר נְדָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ!
גמרא: הגמרא מעלה שאלה בנוגע לפסיקת המשנה: האם רק נדרי עינוי שהוא יכול להפר, ואילו נדרים שאין בהם עינוי אינו יכול להפר? והלא שנינו בברייתא: הכתוב "אלה החוקים אשר ציווה ה' את משה, בין איש לאשתו בין אב לבתו" (במדבר ל:יז) מלמד שהבעל יכול להפר כל נדרי אשתו שפוגעים ביחסים שבינו לבינה, אף אם אין בהם עינוי?
אָמְרִי: הָלֵין וְהָלֵין מֵפֵר, מִיהוּ עִנּוּי נֶפֶשׁ — מֵפֵר לְעוֹלָם. אֲבָל אֵין בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ, כִּדְאִיתַהּ תְּחוֹתֵיהּ — הָוְיָא הֲפָרָה, מִכִּי מְגָרֵשׁ לַהּ — חָיֵיל עֲלַהּ נִדְרַהּ. בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ שֶׁאֵין בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ. אֲבָל יֵשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ — לָא חָיֵיל עֲלַיהּ נִדְרַהּ.
החכמים אומרים בתשובה: למעשה, הוא יכול להפר גם את אלו וגם את אלו. יש, עם זאת, הבדל ביניהם. כאשר הוא מפר נדרי עינוי נפש, הוא מפר אותם לעולם, כלומר, הנדרים נשארים מופרים אפילו אם לאחר מכן הם מתגרשים. אבל כאשר הוא מפר נדרים שאינם כרוכים בעינוי נפש אלא רק משפיעים על יחסיהם, אזי, כל עוד הם נשואים והיא תחת רשותו זוהי הפרה תקפה, אך כאשר הוא מגרש אותה, נדרה חל עליה, כלומר, הפרתו שוב אינה תקפה. כפי שנאמר, מדובר בנדרים הנוגעים לעניינים שפוגעים ביחסים שבינו לבינה, שאינם כרוכים בעינוי נפש. אולם, אם הוא מפר נדר שמשפיע על יחסיהם וגם כרוך בעינוי נפש, נדרה אינו חל עליה אפילו לאחר שהיא יוצאת מרשות בעלה.
וּדְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ, כִּי מְגָרֵשׁ לַהּ חָיְילָא עֲלַהּ? וְהָא תְּנַן, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: יָפֵר, שֶׁמָּא יְגָרְשֶׁנָּה וּתְהֵא אֲסוּרָה לוֹ. אַלְמָא: כִּי מְגָרֵשׁ לַהּ וּמֵפַר לַהּ מֵעִיקָּרָא — הָוְיָא הֲפָרָה!
הגמרא שואלת: ומה באשר לנדרים הנוגעים לדברים שאין בהם עינוי נפש, כאשר אדם מגרש את אשתו, האם הם באמת חלים עליה? והרי למדנו במשנה לגבי אישה שאסרה את מעשה ידיה על בעלה בדרך של נדר (פה ע"א), שרבי יוחנן בן נורי אומר: אף על פי שהנדר אינו תקף כעת, שכן אישה אינה יכולה לאסור על בעלה דבר שהוא כבר זכאי לו, עליו בכל זאת להפר את הנדר. זאת משום ששמא הוא יום אחד יגרשנה, ובאותה שעה יחול הנדר והיא תהיה אז אסורה עליו, שכן לא יוכל להחזירה שמא יבוא ליהנות ממעשה ידיה. מכאן נראה, מכל מקום, שאם הוא מגרש אותה לאחר שהפר את נדרה מלכתחילה, לפני גירושיהם, הרי זו הפרה קבועה, ואף על פי שהנדר אינו כרוך בעינוי נפש, הוא נשאר מופר גם לאחר גירושיהם.
אָמְרִי: הָלֵין וְהָלֵין הָוְיָא הֲפָרָה. אֶלָּא: נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ מֵפֵר, בֵּין לְעַצְמוֹ וּבֵין לַאֲחֵרִים. אֵין בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ, לְעַצְמוֹ — מֵפֵר, לַאֲחֵרִים — אֵינוֹ מֵפֵר. וְהָכִי קָתָנֵי: אֵלּוּ נְדָרִים שֶׁהוּא מֵפֵר בֵּין לְעַצְמוֹ וּבֵין לַאֲחֵרִים — נְדָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עִנּוּי נֶפֶשׁ.
לפיכך, החכמים אומרים תשובה אחרת: לגבי גם אלו וגם אלו, נדרי עינוי נפש ונדרים הפוגעים ביחסים שביניהם, כאשר הבעל מפר את הנדר, הרי זו הפרה קבועה. אלא, ההבדל ביניהם הוא כך: נדרי עינוי נפש הוא יכול להפר באופן מלא, הן ביחס לעצמו והן ביחס לאחרים, כלומר, הנדר נשאר מופר אפילו אם הוא מגרש אותה והיא נישאת לאיש אחר. ואילו נדרים שאינם כרוכים בעינוי נפש אך עדיין פוגעים ביחסים בינו לבינה, הוא יכול להפר באופן קבוע ביחס לעצמו, אך אינו יכול להפר ביחס לאחרים; אם היא נישאת לאיש אחר, הנדר נכנס לתוקף. ולפי הסבר זה, זהו מה שהמשנה מלמדת: אלו הם הנדרים שהוא יכול להפר הן לעצמו והן לאחרים: נדרים שיש בהם עינוי נפש.
״אִם אֶרְחַץ״, הֵיכִי קָאָמַר? אִילֵּימָא דְּאָמְרָה ״קֻוֽנָּם פֵּירוֹת עוֹלָם עָלַי אִם אֶרְחַץ״ — לְמָה לֵהּ הֲפָרָה? לָא תִּרְחַץ וְלָא לִיתַּסְרָן פֵּירוֹת עוֹלָם אֵלּוּ עֲלַהּ!
§ המשנה מלמדת שלפי התנא הראשון, נדרה של אישה: אם ארחץ, נכלל בקטגוריה של נדרי עינוי נפש, ואילו רבי יוסי חולק ואומר שאין זה נדר של עינוי נפש. הגמרא שואלת: מאחר שהביטוי: אם ארחץ, אינו עיקר מהות הנדר, אלא האישה מבקשת לאסור על עצמה הנאה מסוימת בהתאם לשאלה אם תרחץ או לא, לגבי איזה מקרה עוסקת המשנה ? אם נאמר שאמרה: פירות העולם הם קונם עלי אם ארחץ, מדוע, לפי התנא הראשון, היא צריכה בכלל הפרה כדי למנוע את עינויה? שתימנע מלרחוץ, ופירות העולם לא ייאסרו עליה.
וְעוֹד: בְּהָא לֵימָא רַבִּי יוֹסֵי אֵין אֵלּוּ נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ? דִּלְמָא רָחֲצָה וְאִיתַּסְרוּ פֵּירוֹת עוֹלָם עֲלַהּ.
ויתרה מזו, הסבר זה מעורר קושי מטעם אחר: באשר לנדר מן הסוג הזה, האם רבי יוסי היה אומר שאלה אינם נדרי עינוי נפש? הרי ודאי יש מקום לחשוש ששמא תתרחץ ופירות העולם ייאסרו עליה, מצב שבוודאי כרוך במחסור.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria