אִין, בְּעָלְמָא דָּרְשִׁי קַל וָחוֹמֶר, וְשָׁאנֵי הָכָא דְּאָמַר קְרָא ״אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ״. אֶת שֶׁבָּא לִכְלַל הָקֵם — בָּא לִכְלַל הָפֵר, אֶת שֶׁלֹּא בָּא לִכְלַל הָקֵם — לֹא בָּא לִכְלַל הָפֵר.
הגמרא משיבה: כן, בדרך כלל הם אכן מלמדיםהלכות על סמך היסק מקל וחומר מסוג זה, אך כאן הדבר שונה, שכן הכתוב אומר: "אישהּ יקימנו ואישהּ יפרנו" (במדבר ל:יד). החכמים מפרשים זאת כך: מה שנעשה ראוי לקיום, כלומר, נדר שכבר נדרה, נעשה ראוי להפרה. אולם מה שלא נעשה ראוי לקיום, כלומר, נדר שעדיין לא נדרה, לא נעשה ראוי להפרה.
מַתְנִי׳ הֲפָרַת נְדָרִים כׇּל הַיּוֹם. יֵשׁ בַּדָּבָר לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר
משנה: הפרת נדרים יכולה להיעשות כל היום ביום שבו נשמע הנדר. יש בדבר זה גם קולה, המאריכה את תקופת ההפרה, וגם חומרה, המקצרת את אותה תקופה.
כֵּיצַד? נָדְרָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת — יָפֵר בְּלֵילֵי שַׁבָּת וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. נָדְרָה עִם חֲשֵׁכָה — מֵפֵר עַד שֶׁלֹּא תֶּחְשַׁךְ, שֶׁאִם חָשְׁכָה וְלֹא הֵפֵר — אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר,
כיצד? אם אישה נדרה נדר בערב שבת, אביה או בעלה יכולים להפר את הנדר בערב שבת, וביום השבת עד החשכה. זו דוגמה להארכת זמן ההפרה. אולם, אם נדרה סמוך לחשכה, אביה או בעלה יכולים להפר את הנדר רק עד החשכה, שכן אם החשיך והוא לא הפר עדיין את נדרה, אינו יכול להפר אותו עוד. זו דוגמה לקיצור זמן ההפרה.
גְּמָ׳ תַּנְיָא: הֲפָרַת נְדָרִים כׇּל הַיּוֹם. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמְרוּ: מֵעֵת לְעֵת. מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא, אָמַר קְרָא: ״בְּיוֹם שׇׁמְעוֹ״.
גמרא:שנינו בברייתא: הפרת נדרים יכולה להיעשות כל היום ביום שבו נשמע הנדר. רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון אמרו: ניתן להפר נדר במשך פרק זמן של עשרים וארבע שעות מרגע שנשמע. הגמרא שואלת: מה הטעם לשיטת התנא הראשון? הגמרא משיבה: מאחר שהפסוק אומר: "ואם הפר יפר אותם אישה ביום שמעו אותם" (במדבר ל:יג), הוא דורש שהבעל יכול להפר את נדר אשתו רק עד סוף היום שבו שמע את הנדר.
וְרַבָּנַן מַאי טַעְמַיְיהוּ — דִּכְתִיב: ״מִיּוֹם אֶל יוֹם״.
הגמרא שואלת: ומה באשר לחכמים, רבי יוסי בן רבי יהודה, ורבי אלעזר בן רבי שמעון, מה טעמם? הגמרא משיבה: נאמר: "מיום אל יום" (במדבר ל:טז), המלמד שניתן להפר נדר משעה מסוימת ביום אחד ועד אותה שעה ביום שלמחרת.
וּלְתַנָּא קַמָּא, הָא כְּתִיב ״מִיּוֹם אֶל יוֹם״! אִיצְטְרִיךְ. דְּאִי ״בְּיוֹם שׇׁמְעוֹ״, הֲוָה אָמֵינָא בִּימָמָא — אִין, בְּלֵילְיָא — לָא, כְּתִיב ״מִיּוֹם אֶל יוֹם״.
הגמרא שואלת: ולפי התנא הראשון, האין כתוב: "מיום אל יום"? הגמרא משיבה: פסוק זה נצרך, שכן אילו היה נאמר רק "ביום שמעו אותם", הייתי אומר שביום, כן, הוא יכול להפר נדרים, אבל בלילה הוא אינו יכול. לכן, נאמר: "מיום אל יום", ללמד שהפרה יכולה להיעשות אף בין יום אחד למשנהו, כלומר, בלילה.
וּלְמַאן דְּאָמַר ״מִיּוֹם אֶל יוֹם״, הָא כְּתִיב ״בְּיוֹם שׇׁמְעוֹ״! אִיצְטְרִיךְ, דְּאִי כְּתִיב ״מִיּוֹם אֶל יוֹם״, הֲוָה אָמֵינָא מֵחַד בְּשַׁבָּא לְחַד בְּשַׁבָּא לֵיפַר לָהּ, כְּתִיב ״בְּיוֹם שׇׁמְעוֹ״.
הגמרא שואלת: ולפי מי שאמר כי "מיום אל יום" מציין פרק זמן של עשרים וארבע שעות להפרה, האם לא נאמר: "ביום שמעו אותם"? הגמרא מסבירה גם כאן: פסוק זה נצרך, שכן אילו היה נכתב רק "מיום אל יום", הייתי אומר שהוא יכול להפר נדר שלה עד אותו יום בשבוע הבא, כלומר, הוא יכול להפר את נדרה במשך כל התקופה מיום ראשון אחד עד ליום ראשון הבא. לכן נכתב: "ביום שמעו אותם" ללמד שההפרה מוגבלת לפרק זמן של יום אחד בן עשרים וארבע שעות.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג. לֵוִי סָבַר לְמִיעְבַּד כְּהָנֵי תַּנָּאֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב, הָכִי אָמַר חֲבִיבִי: אֵין הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג.
רבי שמעון בן פזי אמר שרבי יהושע בן לוי אמר: ההלכה אינה בהתאם לאותו זוג [zug], רבי יוסי, בנו של רבי יהודה, ורבי אליעזר, בנו של רבי שמעון, הסבורים שלאדם יש פרק זמן של עשרים וארבע שעות שלמות להפר נדרים. אלא, אפשר להפר רק באותו יום, כפי שנאמר במשנה. הגמרא מספרת: לוי חשב לנהוג בהתאם לדעתם של אותם שני תנאים. רב אמר לו: כך אמר דודי [חביבי], רבי חייא: ההלכה אינה בהתאם לאותו זוג.
חִיָּיא בַּר רַב שָׁדֵי גִּירָא וּבָדֵיק. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא יָתֵיב וְקָאֵים.
הגמרא מספרת שכאשר הובא מקרה של התרת נדר לפני חייא בר רב, הוא היה יורה חץ [גירא] ובוחן את הנדר באותו זמן. במילים אחרות, הוא לא היה בוחן את המקרה לעומק רב, אלא היה מתיר אותו מיד. באופן דומה, רבה בר רב הונא היה יושב לעיין בנדר וקם מיד, בלי לערוך בדיקה מקיפה.