הֵפֵר הָאָב וְלֹא הֵפֵר הַבַּעַל, הֵפֵר הַבַּעַל וְלֹא הֵפֵר הָאָב — אֵינוֹ מוּפָר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁקִּיֵּים אֶחָד מֵהֶן.
אם האב הפר את נדרה והבעל לא הפר אותו, או אם הבעל הפר אותו והאב לא הפר אותו, אזי הנדר אינו מופר. ואין צריך לומר, שאינו מופר אם אחד מהם קיים את הנדר.
גְּמָ׳ הַיְינוּ רֵישָׁא: אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִין נְדָרֶיהָ! מַהוּ דְּתֵימָא: אוֹ אָבִיהָ אוֹ בַעְלָהּ קָתָנֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.
גמרא: המשנה קובעת שאם האב הפר את נדרה והבעל לא הפר אותו, או אם הבעל הפר אותו והאב לא הפר אותו, אזי הנדר אינו מופר. הגמרא שואלת: האם אין זה אותו דבר כמו הרישא של המשנה, הקובעת: אביה ובעלה מפירים את נדריה? הגמרא משיבה: הסיפא נצרכת, שמא תאמר: שהמשנה מלמדת כי או אביה או בעלה יכולים להפר את נדריה, ואין צורך ששניהם יעשו כן, וגם זה פירוש אפשרי של הלשון העברית שננקטה. לכן, המשנה מלמדת אותנו שהכוונה היא ששניהם חייבים להפר את הנדר.
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁקִּיֵּים אֶחָד מֵהֶן. לְמָה לִי לְמִיתְנָא? הַשְׁתָּא יֵשׁ לוֹמַר הֵפֵר זֶה בְּלֹא זֶה — וְלֹא כְּלוּם, קִיֵּים אֶחָד מֵהֶן לְמָה לִי? צְרִיכָא לְמִיתְנֵי?!
בסוף המשנה נאמר: ואין צריך לומר, שאין הנדר מופר אם אחד מהם קיים את הנדר. הגמרא שואלת: למה לי שהמשנה תלמד זאת? הרי, נאמר שאם אחד מהם הפר את הנדר בלא האחר, אין בכך כלום, נדרה אינו מופר. אם אחד מהם קיים אותו, למה לי שתאמר שנדרה אינו מופר? האם צריך ללמד זאת?
כִּי אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ כְּגוֹן דְּהֵפֵר אֶחָד מֵהֶן וְקִיֵּים אֶחָד, וְחָזַר הַמְקַיֵּים וְנִשְׁאַל עַל הֲקָמָתוֹ. מַהוּ דְּתֵימָא: מַאי דְּאוֹקִי הָא עַקְרֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן דִּמְפִירִין שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת.
הגמרא משיבה: היה צורך שהמשנה תזכיר זאת במקרה שאחד מהם הפר את הנדר והשני קיים אותו, וזה שקיים את נדרה של האישה חזר בו וביקש התרה לקיומו מאת סמכות הלכתית, והיא התירה אותו. שמא תאמר: מה שהוא קיים הוא מה שעקר, בכך שביקש מן הסמכות ההלכתית להתיר את קיומו, ולכן שוב אין הנדר קיים, המשנה מלמדת אותנו ששניהם צריכים להפר אותו כאחד.
וְנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִין נְדָרֶיהָ, מְנָלַן? אָמַר רַבָּה, אָמַר קְרָא: ״וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ״. מִכָּאן לְנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה שֶׁאָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִין נְדָרֶיהָ. אֵימָא הַאי קְרָא בִּנְשׂוּאָה כְּתִיב!
§ המשנה מלמדת: וגם בנוגע לנערה מאורסה, אביה ובעלה מפירים את נדריה. הגמרא שואלת: מנין לנו שהלכה זו? מאחר שהיא עדיין בבית אביה, היה צריך להיות מוסמך להפר את נדריה לבדו. אמר רבה: הכתוב אומר: "ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה…ואם הניא אותה אישה ביום שמעו" (במדבר ל:ז–ט). מכאן ניתן ללמוד לגבי נערה מאורסה שאביה ובעלה מפירים את נדריה. הגמרא שואלת: וכי אי אפשר לומר שפסוק זה נאמר לגבי אישה נשואה?
אִי מִשּׁוּם נְשׂוּאָה, קְרָא אַחֲרִינָא כְּתִיב: ״וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה״. אֵימָא תַּרְוַיְיהוּ בִּנְשׂוּאָה?! וְכִי תֵּימָא תְּרֵי קְרָאֵי בִּנְשׂוּאָה לְמָה לִי — לְמֵימַר שֶׁאֵין הַבַּעַל מֵיפֵר בְּקוֹדְמִין.
הגמרא משיבה: לא, אם אתה אומר שהדבר נכתב בשל צורך ללמד את ההלכה של אישה נשואה, אין זה יכול להיות, שכן פסוק אחר נכתב למטרה זו: "ואם אשה נדרה בבית אישה" (במדבר ל:יא). הפסוקים המוקדמים יותר מתייחסים אפוא לנערה מאורסה, שעדיין אינה בבית בעלה. הגמרא מציעה: אמור ששתי קבוצות הפסוקים נכתבו לגבי אישה נשואה. ואם תאמר: למה אני צריך שני פסוקים שנכתבו לגבי אישה נשואה? הרי זה לומר שהבעל אינו יכול להפר נדרים קודמים שנעשו לפני נישואיה אלא רק את אלה שנעשו "בבית אישה."
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria