תָּנָא: שֵׁן תּוֹתֶבֶת הָיְתָה לָהּ, וְעָשָׂה לָהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֵׁן שֶׁל זָהָב מִשֶּׁלּוֹ. כִּי שְׁכֵיב רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, פְּתַח עֲלֵיהּ הַהוּא סַפְדָנָא הָכִי: ״בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּישְׁכֶן וְכוּ׳״.
נלמד: הייתה לה שן תותבת [shen totevet], שעיוותה את מראיה, ורבי ישמעאל עשה לה שן של זהב מכספו שלו, ובכך ייפה אותה. כאשר רבי ישמעאל נפטר, החל מספידן אחד את הספדו עליו כך: בנות ישראל, בכינה על רבי ישמעאל, שהלביש אתכן.
הָהוּא דַּאֲמַר לַהּ לִדְבֵיתְהוּ ״קֻוֽנָּם שֶׁאִי אַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד שֶׁתַּטְעִימִי תַּבְשִׁילֵךְ לְרַבִּי יְהוּדָה וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן״. רַבִּי יְהוּדָה טְעֵים, אֲמַר, קַל וָחוֹמֶר: וּמָה לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ אָמְרָה תּוֹרָה שְׁמִי שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדוּשָּׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם הַמְאָרְרִים בְּסָפֵק, וַאֲנִי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
§ הגמרא מספרת: היה אדם אחד שאמר לאשתו: הנאה ממני היא קונם על ייך עד שתטעימי את רבי יהודה ואת רבי שמעון מתבשילך, כדי שיראו בעצמם איזו בשלנית גרועה את. היא הביאה להם את האוכל, ורבי יהודה טעם ממנו, בלי לחשוש לכבודו. אמר: זהו לימוד קל וחומר: ומה מצינו, שכדי לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה התורה: שמי, שנכתב בקדושה, יימחה על המים המאררים, שכן הדברים שנכתבו על מגילה, ובכללם שם ה', נמחקו במהלך טקס הכנת המים שהסוטה הייתה שותה. וכל זה אפילו במקרה שבו לא ודאי שהדבר יביא שלום ביניהם, שהרי ייתכן שהיא אשמה בניאוף וייתכן שלא. אני, על אחת כמה וכמה, צריך למחול על כבודי כדי להביא שלום לזוג הזה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן לָא טְעֵים, אֲמַר: יָמוּתוּ כׇּל בְּנֵי אַלְמָנָה, וְאַל יָזוּז שִׁמְעוֹן מִמְּקוֹמוֹ. וְעוֹד: כִּי הֵיכִי דְּלָא לִתְרַגְּלִי לְמִינְדָּר.
לעומת זאת, רבי שמעון לא טעם. הוא אמר: ימותו כל ילדי האלמנה, ושמעון לא יזוז ממקומו. כלומר, הבעל יכול למות ולהשאיר את אשתו אלמנה ואת ילדיו יתומים, וימותו גם הם, ובלבד שאנשים לא יזלזלו בכבודם של תלמידי חכמי תורה על ידי נדרים כאלה. ויתרה מזו, יש סיבה נוספת לסירובי: כדי שלא יתרגלו לנדור נדרים.
הַהוּא דְּאָמַר לִדְבֵיתְהוּ ״קֻוֽנָּם שֶׁאִי אַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד שֶׁתָּרוֹקִּי בּוֹ בְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל״. אֲתָת וּרְקַק אַלְּבוּשֵׁיהּ. אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: וְהָא הַאי לְזִילוּתָא קָא מִיכַּוֵּין! אָמַר לֵיהּ: מִירָק עַל מָנֵי דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל זִילוּתָא רַבְּתָא הִיא.
הגמרא מספרת: היה אדם אחד שאמר לאשתו: ההנאה ממני היא קונם עלייך עד שתירקי על רבן שמעון בן גמליאל. היא באה אל רבן שמעון בן גמליאל וירקה על בגדו. רב אחא מדפתי אמר לרבינא: אבל זה האיש התכוון לבזותו את רבן שמעון בן גמליאל, ודבר זה אינו מתקיים ביריקה על בגדו. רבינא אמר לו: רוק על בגדו של רבן שמעון בן גמליאל הוא ביזיון גדול עבורו, ובכך קיימה את הנדר.
הָהוּא דַּאֲמַר לִדְבֵיתְהוּ ״קֻוֽנָּם שֶׁאִי אַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד שֶׁתַּרְאִי מוּם יָפֶה שֶׁבִּיךְ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי״.
הגמרא מספרת: היה אדם אחד שאמר לאשתו: הנאה ממני היא קונם עלייך עד שתראי דבר יפה [יפה] שבך לרבי ישמעאל, בנו של רבי יוסי. רבי ישמעאל ניסה למצוא דבר יפה באישה.
אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא רֹאשָׁהּ נָאֶה? אָמְרוּ לוֹ: סְגַלְגַּל. שֶׁמָּא שְׂעָרָהּ נָאֶה? דּוֹמֶה לַאֲנִיצֵי פִּשְׁתָּן. שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָאוֹת? טְרוּטוֹת הֵן. שֶׁמָּא אׇזְנֶיהָ נָאוֹת? כְּפוּלוֹת הֵן. שֶׁמָּא חוֹטְמָהּ נָאֶה? בָּלוּם הוּא. שֶׁמָּא שִׂפְתוֹתֶיהָ נָאוֹת? עָבוֹת הֵן. שֶׁמָּא צַוָּארָהּ נָאֶה? שָׁקוּט הוּא. שֶׁמָּא כְּרֵיסָהּ נָאֶה? צָבֶה הוּא. שֶׁמָּא רַגְלֶיהָ נָאוֹת? רְחָבוֹת כְּשֶׁל אֲווֹזָא. שֶׁמָּא שְׁמָהּ נָאֶה? ״לִכְלוּכִית״ שְׁמָהּ. אָמַר לָהֶן: יָפֶה קוֹרִין אוֹתָהּ לִכְלוּכִית, שֶׁהִיא מְלוּכְלֶכֶת בְּמוּמִין, וְשַׁרְיַיהּ.
הוא אמר לתלמידיו: שמא ראשה יפה? אמרו לו: הוא עגול [סגלגל]. שמא שערה יפה? השיבו: שערה דומה לסיבי פשתן. שמא עיניה יפות? הן צרות [תרוטות]. שמא אוזניה יפות? הן כפולות בגודלן. שמא אפה יפה? הוא פחוס. שמא שפתיה יפות? הן עבות. שמא צווארה יפה? הוא נמוך וקצר. שמא בטנה יפה? היא נפוחה. שמא רגליה יפות? הן רחבות כשל אווז. שמא שמה יפה? שמה לִכְלוּכִית. אמר להם: נאה [יפה] שהיא נקראת בשם לִכְלוּכִית, שכן היא מלוכלכת [melukhlekhet] במומים, והתיר לה ליהנות מבעלה, מפני שאכן היה בה דבר יפה אחד, שמה ההולם.
הָהוּא בַּר בָּבֶל דִּסְלֵיק לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, נְסֵיב אִיתְּתָא. אֲמַר לַהּ: בַּשִּׁילִי לִי תְּרֵי טַלְפֵי. בַּשִּׁילָה לֵיהּ תְּרֵי טַלְפֵי. רְתַח עֲלַהּ. לִמְחַר אֲמַר לַהּ: בַּשִּׁילִי לִי גְּרִיוָא. בַּשִּׁילָה לֵיהּ גְּרִיוָא. אֲמַר לַהּ: זִילִי אַיְיתִי לִי תְּרֵי בוּצִינֵי. אֲזַלַת וְאַיְיתַי לֵיהּ תְּרֵי שְׁרָגֵי.
הגמרא מביאה מעשה נוסף: היה בבלי אחד שעלה לארץ ישראל ונשא אישה שם. אמר לה: בשלי לי שני עדשים, כלומר, מעט עדשים, והיא בישלה עבורו בדיוק שתי עדשים. הוא כעס עליה. למחרת, כדי שלא תחזור על מה שעשתה, אמר לה: בשלי לי סאה [גריווא], והתכוון: כמות גדולה. והיא בישלה לו ממש סאה, הרבה יותר ממה שאדם אחד יכול לאכול. אמר לה: לכי והביאי לי שני בוציני, והתכוון לדלועים קטנים, שכן בוציני הם דלועים קטנים בניב הארמי המדובר בבבל. היא הלכה והביאה לו שני נרות [שרגי], הנקראים בוציני בניב הארמי המדובר בארץ ישראל.
אֲמַר לַהּ: זִילִי תְּבַרִי יָתְהוֹן עַל רֵישָׁא דְבָבָא. הֲוָה יָתֵיב בָּבָא בֶּן בּוּטָא אַבָּבָא וְקָא דָאֵין דִּינָא. אֲזַלַת וּתְבַרַת יָתְהוֹן עַל רֵישֵׁיהּ. אֲמַר לַהּ: מָה הָדֵין דַּעֲבַדְתְּ? אֲמַרָה לֵיהּ: כָּךְ צִיוַּנִי בַּעְלִי. אֲמַר: אַתְּ עָשִׂית רְצוֹן בַּעְלִיךְ, הַמָּקוֹם יוֹצִיא מִמֵּךְ שְׁנֵי בָּנִים כְּבָבָא בֶּן בּוּטָא.
בכעס, הוא אמר לה: לכי ושברי אותם על ראש הבבא, כשהוא מתכוון לשער, שכן בבא פירושו שער בניב הארמי המדובר בבבל. היא לא הכירה את המילה הזאת. באותה שעה החכם בבא בן בוטא ישב כדיין בשער. היא הלכה ושברה אותם על ראשו, שכן שמו היה בבא. הוא אמר לה: מה זה שעשית? אמרה לו: זה מה שבעלי ציווה עליי לעשות. הוא אמר: קיימת את רצון בעלך, יהי רצון שהמקום יוציא ממך שני בנים, כנגד שני הנרות, כמו בבא בן בוטא.
הַדְרָן עֲלָךְ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר
נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה, אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִין נְדָרֶיהָ.
משנה: לגבי נערה מאורסה, אביה ובעלה יחד מפרים את נדריה.