תַּנְיָא: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב נַחְמָן: דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים״. אָמַר לוֹ: בְּמִדְיָן נָדַרְתָּ — לֵךְ וְהַתֵּר נִדְרְךָ בְּמִדְיָן. דִּכְתִיב: ״וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה״ — אֵין אָלָה אֶלָּא שְׁבוּעָה, דִּכְתִיב: ״וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה״.
§ נלמד בברייתא (תוספתא 2:12): לגבי מי שאסור בנדר ליהנות מחברו, מתירים לו את הנדר רק בפניו של מי שהוא נושא הנדר. הגמרא שואלת: מנין הדברים הללו נלמדים? אמר רב נחמן: שנאמר: "ויאמר ה' אל משה במדין: לך שוב מצרים, כי מתו כל האנשים" (שמות ד:יט). רב נחמן מציין שהפסוק מפרט היכן דיבר ה' אל משה, ומסביר שה' אמר לו: במדין נדרת ליתרו שלא תשוב למצרים, לך והתר את נדרך במדין. והיכן נאמר שמשה נדר ליתרו? שנאמר: "ויואל משה לשבת את האיש" (שמות ב:כא). המילה ויואל קשורה למילה אלה, ואלה אינה אלא שבועה, שנאמר: "והוא...הביא אותו באלה" (יחזקאל יז:יג), והלכות התרת שבועות זהות לאלו של התרת נדרים.
״וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים (חַיִּים)״. מַאי מַרְדּוּתֵיהּ? אַשְׁכְּחֵיהּ צִדְקִיָּה לִנְבוּכַדְנֶצַּר דַּהֲוָה קָאָכֵיל אַרְנְבָא חַיָּה. אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתְּבַע לִי דְּלָא מְגַלֵּית עִילָּוַי וְלָא תִּיפּוֹק מִילְּתָא. אִישְׁתְּבַע.
הגמרא מביאה ראיה נוספת לכך שאין מתירים נדר או שבועה כאלה אלא בפני מי שהנדר או השבועה נוגעים לו. נאמר לגבי המלך צדקיהו: "וגם במלך נבוכדנאצר מרד, אשר השביעו באלוהים" (דברי הימים ב׳ 36:13). הגמרא שואלת: מה הייתה מרידתו? הגמרא משיבה: צדקיהו מצא את נבוכדנאצר אוכל ארנבת חיה, והלה התבייש שיראו אותו עושה זאת. אמר לו: הישבע לי שלא תגלה את התנהגותו והדבר הזה לא ייוודע ברבים. צדקיהו נשבע לו.
לְסוֹף הֲוָה קָא מִצְטַעַר צִדְקִיָּהוּ בְּגוּפֵיהּ. אִיתְּשִׁיל אַשְּׁבוּעֲתֵיהּ, וַאֲמַר. שְׁמַע נְבוּכַדְנֶצַּר דְּקָא מְבַזִּין לֵיהּ, שְׁלַח וְאַיְיתִי סַנְהֶדְרִין וְצִדְקִיָּהוּ. אֲמַר לְהוֹן: חֲזֵיתוּן מַאי קָא עָבֵיד צִדְקִיָּהוּ? לָאו הָכִי אִישְׁתְּבַע בִּשְׁמָא דִשְׁמַיָּא דְּ״לָא מְגַלֵּינָא״? אֲמַר לֵיהּ: אִיתְּשַׁלִי אַשְּׁבוּעֲתָא.
לאחר מכן, צדקיהו סבל ייסורים גופניים, שכן רצה לספר לאנשים מה ראה, אך לא יכול היה לעשות זאת בשל שבועתו. הוא ביקש התרה לשבועתו מן הדיינים של הסנהדרין, שהתירו לו אותה, והוא אמר בפומבי את מה שהיה עד לו. נבוכדנצר שמע כי לועגים לו בשל התנהגותו. הוא שלח להביא את הסנהדרין ואת צדקיהו לפניו. הוא אמר להם: האם ראיתם מה עשה צדקיהו? האם לא נשבע בשם שמים: שלא אגלה? הם אמרו לו: הוא ביקש התרה מן השבועה.
[אֲמַר לְהוּ: מִתַּשְׁלִין אַשְּׁבוּעֲתָא?] אָמְרִי לֵיהּ: אִין. אֲמַר לְהוּ: בְּפָנָיו, אוֹ אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו? אָמְרִי לֵיהּ: בְּפָנָיו. אֲמַר לְהוֹן: וְאַתּוּן מַאי עָבְדִיתוּן, מַאי טַעְמָא לָא אָמְרִיתוּן לְצִדְקִיָּהוּ? מִיָּד ״יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת צִיּוֹן״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שֶׁשָּׁמְטוּ כָּרִים מִתַּחְתֵּיהֶם.
הוא אמר להם: האם אפשר לבקש התרת שבועה? אמרו לו: כן. אמר להם: האם צריך לעשות זאת בפניו של האדם שנשבע לו, או אפילו שלא בפניו? אמרו לו: יש להתיר אותה בפניו. אמר להם: ואתם, מה עשיתם? מה הטעם שלא אמרתם לצדקיהו שהוא יכול להתיר את שבועתו רק בפניי? מיד, קיימו את הפסוק: "ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון" (איכה ב:י). רבי יצחק אמר: פירוש הדבר שהסירו את הכרים שעליהם ישבו מתחתיהם, לאות שטעו בהלכה.
מַתְנִי׳ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כַּנּוֹלָד וְאֵינָן כַּנּוֹלָד, וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ. כֵּיצַד? אָמַר ״קֻוֽנָּם שֶׁאֲנִי נוֹשֵׂא אֶת פְּלוֹנִית, שֶׁאָבִיהָ רַע״, אָמְרוּ לוֹ: מֵת, אוֹ שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. ״קֻוֽנָּם לְבַיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס, שֶׁהַכֶּלֶב רַע בְּתוֹכוֹ״, אוֹ ״שֶׁהַנָּחָשׁ בְּתוֹכוֹ״, אָמְרוּ לוֹ: מֵת הַכֶּלֶב, אוֹ שֶׁנֶּהֱרַג הַנָּחָשׁ — הֲרֵי הֵן כַּנּוֹלָד, וְאֵינוֹ כַּנּוֹלָד. וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ.
משנה: כהמשך לדעתם של החכמים במשנה הקודמת, שאין פותחין לו לאדם בחרטה על סמך מצב חדש, רבי מאיר אומר: יש דברים שהם, במבט ראשון, כמו נולד ואינם למעשה כמו נולד, וחכמים אינם מודים לו. כיצד? למשל, אמר: קונם שאיני נושא את פלונית לי, מפני שאביה רע, ואמרו לו שאביה מת, או שהוא עשה תשובה. או שאמר: קונם שאיני נכנס לבית זה לי, מפני שיש בו כלב רע, או נחש בתוכו, ואמרו לו שהכלב מת, או שהנחש נהרג. הרי זה במבט ראשון נראה כמו נולד, ואף על פי כן אינו למעשה כמו נולד, וניתן להשתמש בטענה זו כדי לפתוח לו. אבל חכמים אינם מודים לו.
גְּמָ׳ ״קֻוֽנָּם שֶׁאֲנִי נִכְנָס לְבַיִת זֶה שֶׁהַכֶּלֶב וְכוּ׳״ — מֵת נוֹלָד הוּא! אָמַר רַב הוּנָא: נַעֲשָׂה כְּתוֹלֶה נִדְרוֹ בְּדָבָר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כְּבָר מֵת וּכְבָר עָשָׂה תְּשׁוּבָה, קָאָמְרִי לֵיהּ.
גמרא: המשנה לימדה שלדעת רבי מאיר עניינים מסוימים דומים למצב חדש, אך למעשה אינם מהווים מצב חדש, כגון נדר האומר: כניסה לבית זה היא קונם עליי, מפני שיש בו כלב רע, שההלכה היא שאם הכלב מת, אין זה נחשב למצב חדש. הגמרא שואלת: בוודאי מיתה היא מצב חדש. רב הונא אמר: הרי הוא כמי שתולה את נדרו בדבר. כלומר, נדרו מתפרש כתנאי, שלא ייכנס לבית כל זמן שהכלב חי, שכן פירש במפורש שזהו הטעם לנדרו. לפיכך, כאשר הכלב מת, הנדר בטל. ורבי יוחנן אמר שפירוש הדבר הוא שאומרים לו: הכלב כבר מת, או: האב כבר חזר בתשובה, לפני הנדר, והיה זה נדר טעות מלכתחילה שמעולם לא חל.