וְרָבָא אָמַר: אִם כֵּן אֵין נְדָרִים נִשְׁאָלִין לְחָכָם.
ורבא אמר: משמעות הדבר היא: אם כן, אין בקשות להתרת נדרים בפני סמכות הלכתית. מאחר שסוג זה של קולא חל על כל הנדרים, אנשים יניחו אפוא שנדריהם מותרים אוטומטית, ולא ינקטו בצעדים הנדרשים כדי להתירם.
תְּנַן: וּמוֹדִין חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּדָבָר שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו וְאִמּוֹ, שֶׁפּוֹתְחִים לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ. בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי דְּאָמַר: אִם כֵּן אֵין נְדָרִים נִיתָּרִין, הָכָא כֵּיוָן דְּאִיחֲצַף לֵיהּ — הָא אִיחֲצַף לֵיהּ.
הגמרא מנתחת את המחלוקת בין אביי לרבא: למדנו במשנה: וחכמים מודים לרבי אליעזר לעניין נדר הנוגע לעניין שבינו לבין אביו ואמו, שהם רשאים לפתוח לו פתח להתרה באמצעות העלאת סוגיית כבוד אביו ואמו. מובן, לשיטת אביי, שאמר: אם כן, אין מתירים נדרים כראוי, כאן, מאחר שהיה חצוף כלפיהם כשנדר נדר המטיל איסור על הורו, הרי היה חצוף כלפיהם והוכיח שאינו חושש לכבודם. במקרה כזה, אין לחשוש שיעמיד פנים שהוא מתחרט על נדרו מחמת כבוד הוריו. משום כך חכמים מודים לרבי אליעזר.
אֶלָּא לְרָבָא, דְּאָמַר: אִם כֵּן אֵין נְדָרִים נִשְׁאָלִין לְחָכָם, הָכָא אַמַּאי פּוֹתְחִין? אָמְרִי: כֵּיוָן דְּכֹל נִדְרֵי לָא סַגִּיא לְהוֹן דְּלָאו חָכָם — הָכָא נָמֵי פּוֹתְחִין.
אבל לפי רבא, שאמר: אם כן, אין בקשות להתרה המוגשות לחכם הלכתי, כאן, במקרה של מי שנדרו נוגע בהוריו, מדוע רשאים הם לפתוח לו בהתרה בדרך זו? מדוע אין חשש שאנשים יניחו שדבר זה מתיר את כל הנדרים אוטומטית? הגמרא משיבה: אומרים חכמים בתשובה: מאחר שאין זה מספיק ואינו חל על כל הנדרים שלא לבקש התרה מחכם הלכתי, משום שהרבנים סבורים שבדרך כלל אין משתמשים בכבוד הוריו של אדם כדי לפתוח לו בהתרה, כאן גם כן, רשאים הם לפתוח לו בהתרה על ידי הזכרת כבודו של הורה. אין חשש שהדבר יביא אדם לחשוב שנדרים מותרים אוטומטית, שכן קולא זו חלה רק על נדר מסוים זה.
וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹתְחִין בַּנּוֹלָד כּוּ׳. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אָמַר רַב חִסְדָּא: דְּאָמַר קְרָא ״כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים״ — וְהָא מִיתָה דְּנוֹלָד הוּא, מִכָּאן שֶׁפּוֹתְחִין בַּנּוֹלָד.
§ המשנה מלמדת: ורבי אליעזר הוסיף ואמר: פותחין בהתרה על ידי שאלה על מצב חדש, אבל חכמים אוסרים זאת. הגמרא שואלת: מה טעמו של רבי אליעזר? אמר רב חסדא: שכן נאמר בפסוק שה' אמר למשה שיוכל לשוב למצרים ממדין, אף על פי שנשבע ליתרו שלא יעשה כן: "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" (שמות ד:יט), והוא נדר את השבועה רק מפני שהיה מסוכן עבורו לשוב למצרים. הגמרא מבארת את הראיה: והרי מיתה היא נסיבה חדשה, והותרה שבועתו של משה על סמך מותם של האנשים. לכן ניתן להבין מכאן שפותחין בהתרה על ידי שאלה על מצב חדש.
וְרַבָּנַן מַאי טַעְמַיְיהוּ? קָסָבְרִי: הָנְהוּ מִי מָיְיתִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״נִצִּים״ וְ״נִצָּבִים״, אֵינָן אֶלָּא דָּתָן וַאֲבִירָם. אֶלָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶן.
הגמרא שואלת: ולפי חכמים, מה טעמם שלא לקבל ראיה זו? הגמרא משיבה: הם סבורים: הללו שביקשו את נפש משה, וכי אמנם מתו? והרי רבי יוחנן אמר משום רבי שמעון בן יוחאי: כל מקום שנאמר בתורה הלשון נצים (שמות ב:יג), ביחס לאנשים שהלשינו על משה, או ניצבים (שמות ה:כ), ביחס לאלה שהתלוננו על משה ואהרן, אינם אלא דתן ואבירם. דתן ואבירם היו חיים בזמן מחלוקת קורח, שאירעה שנים לאחר מכן, ולכן לא יכלו להיות מתים כאשר ה' הורה למשה לשוב למצרים. אלא אמר ריש לקיש: הם לא מתו כפשוטו, אלא כוונת הפסוק היא שירדו מנכסיהם וממעמדם בקהילה, כך שדעותיהם שוב לא נחשבו מהימנות, וממילא משה יכול היה לשוב בבטחה למצרים. תפנית כזו באירועים אינה נחשבת לנסיבה חדשה.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל אָדָם שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים — חָשׁוּב כְּמֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי״. וְתַנְיָא, אַרְבָּעָה חֲשׁוּבִין מֵת: עָנִי, וּמְצוֹרָע, וְסוֹמֵא, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים. עָנִי — דִּכְתִיב: ״כִּי מֵתוּ כׇּל הָאֲנָשִׁים״. מְצוֹרָע — דִּכְתִיב: ״אַל נָא תְהִי כַּמֵּת״. וְסוֹמֵא — דִּכְתִיב: ״בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם״. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים — דִּכְתִיב: ״הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי״.
הגמרא מספרת: רבי יהושע בן לוי אמר: כל אדם שאין לו בנים נחשב כמת. המקור הוא כפי שנאמר בדברים שאמרה רחל ליעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל:א). ונלמד בברייתא: ארבעה נחשבים כאילו הם מתים: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים. עני, כמו שנאמר: "כי מתו כל האנשים" (שמות ד:יט). כפי שהוסבר לעיל, הם לא היו מתים ממש אלא ירדו מנכסיהם, ואף על פי כן נחשבו כמתים. מצורע, כמו שנאמר שאהרן אמר למשה לגבי צרעת מרים: "אל נא תהי כמת" (במדבר יב:יב). וסומא, כמו שנאמר: "במחשכים הושיבני כמתי עולם" (איכה ג:ו). ומי שאין לו בנים, כמו שנאמר: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל:א).
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria