אִילֵּימָא כִּדְקָתָנֵי — לְמָה לִי לְמֵימְרָא? אֶלָּא לָאו, דַּאֲמַר ״שָׁנָה״. אַלְמָא ״שָׁנָה״ כְּ״הַשָּׁנָה״ דָּמֵי, וְ״יוֹם״ נָמֵי כְּ״הַיּוֹם״ דִּינֵיהּ.
אם נאמר שכך בדיוק מלמדת המשנה, מדוע אני צריך לומר הלכה זו? ברור ששנה פירושה אותה שנה שלמה, אפילו אם היא שנה מעוברת. אלא, האם אין זה מתייחס למקרה שבו הוא לא אמר שהנדר חל השנה הזאת, אלא אמר שהוא חל למשך שנה, והמשנה מלמדת שהנדר חל על שארית אותה שנה? מכאן, שאמירה שנדר חל למשך שנה דומה לאמירה שהוא חל השנה הזאת; וכך גם ההלכה במקרה שבו אדם מקבל עליו נדר למשך יום צריכה גם להיות כמו ההלכה במקרה שבו אדם מקבל עליו נדר להיום.
לָא, לְעוֹלָם דְּאָמַר ״הַשָּׁנָה״, וּמַהוּ דְּתֵימָא: הַלֵּךְ אַחַר רוֹב הַשָּׁנִים, וְלָא אִית בְּהוּ עִיבּוּר, קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא דוחה טענה זו: לא, למעשה, המקרה במשנה הוא שהוא אמר שנדרו יחול השנה הזאת, והיה צורך להשמיע הלכה זו שמא תאמר: הולכים אחר רוב השנים, שאין בהן חודש מעובר, ויש להבין את נדרו כמתייחס לתקופה של שנים עשר חודש. לכן התנא מלמד אותנו שהביטוי השנה הזאת פירושו שהנדר יימשך עד סוף השנה.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: אָמַר ״יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם יוֹבֵל״ מַאי? שְׁנַת חֲמִשִּׁים כְּלִפְנֵי חֲמִשִּׁים, אוֹ כִּלְאַחַר חֲמִשִּׁים?
הועלתה דילמה בפני החכמים: אם אדם אמר: כל יין שאטעם במשך יובל הרי הוא אסור עליי, מהי ההלכה? האם שנת החמישים נחשבת כלפני חמישים, כלומר, האם היא כלולה בנדר, או שמא היא נחשבת כלאחר חמישים, ובמקרה כזה אינה כלולה בנדר?
תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנַן: ״וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה״. שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים אַתָּה מוֹנֶה, וְאִי אַתָּה מוֹנֶה שְׁנַת חֲמִשִּׁים וְאַחַת. מִכָּאן אָמְרוּ: יוֹבֵל אֵינוֹ עוֹלֶה לְמִנְיַן שָׁבוּעַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יוֹבֵל עוֹלֶה לְמִנְיַן שָׁבוּעַ.
הגמרא משיבה: בוא ושמע, שכן שנינו בברייתא שיש מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים: הכתוב אומר: "וקידשתם את שנת החמישים" (ויקרא כה:י), שממנו נדרש: אתה מונה אותה כשנת החמישים, כלומר, שנת היובל, אבל אין אתה מונה אותה גם כשנת החמישים וגם כשנה הראשונה של מחזורי השמיטה והיובל הבאים. מכאן אמרו: שנת היובל אינה נמנית במניין מחזור שבע השנים של שנת השמיטה. אלא, השנה שלאחר שנת היובל נחשבת לשנה הראשונה של מחזור שבע השנים הבא. רבי יהודה אומר: שנת היובל נמנית במניין מחזור שבע השנים הבא של שנת השמיטה.
אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ״, וְאֵין כָּאן אֶלָּא חָמֵשׁ!
הרבנים אמרו לרבי יהודה: האם אין הפסוק אומר: "שש שנים תזרע שדך" (ויקרא כ״ה:ג׳)? אבל לפי דעתך יש כאן רק חמש שנים כאן, במחזור השמיטה שלאחר שנת היובל, שכן השנה הראשונה תהיה שנת היובל, שבה אסור לזרוע את שדהו.
אָמַר לָהֶם: לְדִבְרֵיכֶם, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים״. הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע!
רבי יהודה אמר להם: יש קושי גם לפי דבריכם. האם אין הכתוב אומר: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים" (ויקרא כה:כא)? התורה מבטיחה לעם היהודי שבשנה שלפני שנת השמיטה, הארץ תוציא די תבואה שתספיק למשך אותה שנה, לשנת השמיטה, ולחלק מן השנה שלאחריה, עד שתגדל התבואה החדשה. אולם, במקרה של היובל, יש ארבע שנים שיש להביא בחשבון, שכן מלאכה חקלאית אסורה בשנה הארבעים ותשע, שהיא שנת שמיטה, ובשנה שלאחריה, שהיא שנת היובל.
אֶלָּא — אִיכָּא לְאוֹקֹמַהּ בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, דִילִי נָמֵי אִיכָּא לְאוֹקֹמַהּ בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ.
אלא, עליך לומר כי אפשר להעמיד את הפסוק כמתייחס לשאר שנות מחזורי השבע, כלומר, לשנות שמיטה אחרות מלבד שנת השמיטה שלפני שנת היובל. ולגבי דעתי גם כן, אפשר להעמיד את הפסוק שהבאת כקושיה כמתייחס לשאר שנות מחזורי השבע, כלומר, למחזורי שמיטה אחרים מלבד המחזור שמיד לאחר היובל. ולגבי הדילמה שהובאה קודם לכן, לשיטת חכמים, כשם ששנת היובל אינה נמנית כחלק ממחזור היובל הבא, מפני שהיא נחשבת לסופו של מחזור היובל הקודם, כך אם אדם נודר ואומר שנדרו חל למשך מחזור היובל, שנת היובל כלולה בנדר. לשיטת רבי יהודה, שנת היובל עצמה למעשה פותחת את מחזור היובל הבא, ולכן אם אדם נודר למחזור היובל הנוכחי, שנת היובל עצמה אינה כלולה.
״עַד הַפֶּסַח״ — אָסוּר כּוּ׳. לְמֵימְרָא דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: לָא מְעַיֵּיל אִינִישׁ נַפְשֵׁיהּ
§ נלמד במשנה שאם אדם נודר שהיין אסור עליו עד פסח, הוא אסור בשתיית יין עד שהחג מגיע. אולם, אם אדם נודר שהיין אסור עליו עד לפני פסח, יש מחלוקת אם הנדר נשאר בתוקף עד תחילת החג או עד סופו. הגמרא שואלת: האם יש לומר שרבי מאיר, הסבור שהאיסור הוא רק עד תחילת הפסח, סבור כי אדם אינו מכניס את עצמו