כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, כְּגוֹן טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ וְחָדָשׁ — לֹא נָתְנוּ בָּהֶן חֲכָמִים שִׁיעוּר. וְכׇל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין, כְּגוֹן תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה וְעׇרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם — נָתְנוּ בָּהֶם חֲכָמִים שִׁיעוּר.
לגבי כל דבר שיכול להפוך למותר, כלומר, חפץ אסור שאיסורו יכול או עתיד לפקוע, למשל, תבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות שניתן להתירה באמצעות הפרשת מעשרות, ומעשר שני שמותר באמצעות פדיון או הבאתו לירושלים (דברים יד:כד–כו), ודברים מוקדשים שגם הם מותרים באמצעות פדיון, ותבואת החדש שמותרת לאחר הקרבת קרבן העומר (ויקרא כג:יד), החכמים לא קבעו שיעור לביטולם, ושום תערובת עם כל כמות של דברים מותרים אינה מבטלת את איסורם. ואילו לגבי כל דבר שאינו יכול להפוך למותר, כגון, תרומה, ותרומת מעשר, וחלה (במדבר טו:כ–כא); פירות עץ בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו [ערלה]; וגידולים אסורים בכרם (דברים כב:ט), החכמים קבעו שיעור לביטולם.
אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא שְׁבִיעִית אֵין לָהּ מַתִּירִין, וְלֹא נָתְנוּ בָּהּ חֲכָמִים שִׁיעוּר. דִּתְנַן: הַשְּׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כׇּל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ! אָמַר לָהֶן: אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא לְבִיעוּר.
החכמים אמרו לרבי שמעון: אבל האם אין תוצרת שנת השמיטה דבר שאינו יכול להיות מותר, ואף על פי כן, החכמים לא קבעו שיעור לביטולה, כפי שלמדנו במשנה (שביעית ז:ז): תוצרת שנת השמיטה אוסרת תוצרת מותרת מאותו מין שעמה נתערבה בכל שהוא. רבי שמעון אמר להם: אף אני אמרתי שתוצרת שנת השמיטה אוסרת תוצרת מותרת בתערובת וגידולים מותרים המתפתחים ממנה רק בנוגע לביעור התוצרת. תוצרת שנת השמיטה מותרת באכילה רק כל עוד תוצרת מאותו המין נשארת בשדה, ולאחר מכן יש לבערה מרשותו של אדם. מאחר שמותר לאכול את התוצרת לפני אותו זמן, מעמדה ההלכתי במשך תקופה זו הוא של דבר שיכול להיות מותר.
אֲבָל לַאֲכִילָה בְּנוֹתֵן טַעַם. וְדִלְמָא הָא נָמֵי לְחוּמְרָא שָׁאנֵי!
אולם, בנוגע להיתר של אכילת תוצרת שנת השמיטה לאחר שעבר זמן הביעור, כאשר אכילת אותה תוצרת אסורה, קבעו חכמים שיעור לביטולה. התערובת אסורה רק אם יש באותה תוצרת שיעור מספיק לתת טעם בתערובת. לכאורה, גידולי היתר יכולים לבטל את איסורו של הפריט המקורי. הגמרא דוחה את הראיה: ושמא אף כאן, שונה הדבר כאשר הפסיקה היא לחומרא. במקרה זה, החומרא היא שהפריט המקורי קדוש בקדושת שנת השמיטה. אולם גם כאן אין ראיה שכך יהיה גם במקרים שבהם התוצאה היא קולא.
אֶלָּא מִן הָדָא פַּשְׁטַהּ, דִּתְנַן: בְּצָלִים שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים וְצָמְחוּ, אִם הָיוּ עָלִין שֶׁלָּהֶן שְׁחוֹרִין — אֲסוּרִין. הוֹרִיקוּ — מוּתָּרִין.
אלא, ישמעאל מכפר יממא פתר את ספקו ממקור זה, כפי שלמדנו במשנה (שביעית ו:ג): לגבי בצלים של השנה השישית שעליהם ירד גשם בשנת השמיטה, והם צמחו, אם העלים שלהם שחורים [sheḥorin], כלומר ירוקים כהים, סימן לצמיחה חדשה ורעננה, הבצלים אסורים כגידולי שנת השמיטה. אם העלים שלהם הוריקו [horiku], כלומר נעשו בהירים וצהבהבים יותר, ונראו כמושים, הבצלים מותרים, שכן הם נחשבים תוצרת השנה השישית.
רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: אִם יְכוֹלִין לִיתָּלֵשׁ בֶּעָלִין שֶׁלָּהֶן — אֲסוּרִין. וּכְנֶגְדָּן, לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית — מוּתָּרִין. לְמֵימְרָא דְּגִידּוּלֵי הֶיתֵּר מַעֲלִין אֶת הָאִיסּוּר. וְדִלְמָא בִּמְדוּכָּנִין.
רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: יש סימן אחר; אם אפשר לעקור את הצמחים בעליהם, ברור שהעלים טריים וחדשים, והם אסורים. ואם במקרה המקביל, אם סימן זה התגלה בבצל של שנת שמיטה שהצמיח במוצאי שנת השמיטה, כלומר, בשנה השמינית, הבצלים מותרים. הגמרא שואלת: האם יש לומר שאפשר להסיק מכאן שגידול מותר מבטל את האיסור של הצמח המקורי? הגמרא דוחה מסקנה זו: ושמא ההלכה היא לגבי כתושים [מדוכנין], בצלים כתושים, והטעם שאיסורו של הצמח המקורי בטל אינו שגידול מותר מבטל את האיסור, אלא שהוא שוב אינו ראוי לאכילה.
אֶלָּא מִן הָדָא, דְּתַנְיָא:
אלא, ניתן ליישב את הדילמה ממקור זה; כפי שנלמד בברייתא:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria