מַתְנִי׳ הַנּוֹדֵר מִן הַתְּמָרִים — מוּתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים. מִסִּתְוָנִיּוֹת — מוּתָּר בְּחוֹמֶץ סִתְוָנִיּוֹת. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: כׇּל שֶׁשֵּׁם תּוֹלַדְתּוֹ קְרוּיָה עָלָיו, וְנוֹדֵר הֵימֶנּוּ — אָסוּר בַּיּוֹצֵא הֵימֶנּוּ, וַחֲכָמִים מַתִּירִים.
משנה:הנודר שתמרים אסורים עליו מותר באכילת דבש תמרים. הנודר שענבים מאוחרים אסורים עליו מותר באכילת חומץ של ענבים מאוחרים. רבי יהודה בן בתירא אומר: במקרה של כל מאכל ששם תולדתו נקרא על שם עצמו, כלומר, הנוזל היוצא ממנו נושא את שמו, כגון דבש תמרים או חומץ של ענבים מאוחרים, והוא נודר שהפריט עצמו, כגון הענב, אסור עליו, הרי הוא גם אסור בצריכת הנוזל היוצא ממנו. אבל חכמים מתירים זאת.
גְּמָ׳ [חֲכָמִים] הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא?
גמרא: דברי החכמים הם זהים לדברי התנא הראשון של המשנה, הפוסק שמי שנדר שהתמרים אסורים עליו, מותר לו לאכול דבש תמרים. מה ההבדל ביניהם?
אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ הָדָא דְּתַנְיָא: כְּלָל זֶה אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: כֹּל שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, וְדֶרֶךְ הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ לֶאֱכוֹל. כְּגוֹן תְּמָרִים וּדְבַשׁ תְּמָרִים, נָדַר בּוֹ — אָסוּר בַּיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ, נוֹדֵר מִיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ — אָסוּר בּוֹ.
הגמרא משיבה: יש הבדל ביניהם בנוגע למה שנלמד בברייתא: רבי שמעון בן אלעזר אמר כלל זה: לגבי כל דבר שנאכל בדרך כלל בצורתו הקיימת, וגם מקובל לאכול את הנוזל היוצא ממנו, כגון תמרים ודבש תמרים, אם אדם נדר שהוא אסור עליו, הרי הוא גם אסור בצריכת הנוזל היוצא ממנו. וכן, אם אדם נודר שהנוזל היוצא ממנו אסור עליו, הרי הוא גם אסור באכילת הדבר עצמו.
כֹּל שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, וְדֶרֶךְ הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ לֶאֱכוֹל, נוֹדֵר בּוֹ — אֵין אָסוּר אֶלָּא בַּיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּון זֶה אֶלָּא לַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ.
הברייתא ממשיכה: לעומת זאת, בנוגע לכל דבר שאין רגילים לאוכלו כפי שהוא, ורגילים לאכול את הנוזל היוצא ממנו, אם אדם נדר שלא יאכל ממנו, הרי הוא אסור בצריכת רק הנוזל היוצא ממנו, שכן בכך אותו אדם התכוון לאסור על עצמו אכילה רק מן הנוזל היוצא ממנו. התנא הראשון אינו מבחין בין תמרים, שרגילים לאוכלם במצבם המקורי, לבין ענבים מאוחרים, שאין רגילים לאוכלם כך. בשני המקרים הוא פוסק שהתוצרת עצמה אסורה ומה שנגזר ממנה מותר. לעומת זאת, החכמים מסכימים עם פסיקתו של רבי שמעון בן אלעזר בנוגע לתוצרת שאין רגילים לאוכלה במצבה המקורי. הם מתירים את התוצרת עצמה ואוסרים את מה שיצא ממנה. לכן, במקרה האחרון של המשנה, הם מתירים לאכול את הענבים המאוחרים ואוסרים לאכול את החומץ שלהם, ואילו במקרה הראשון הם אוסרים גם תמרים וגם דבש תמרים.
מַתְנִי׳ הַנּוֹדֵר מִן הַיַּיִן — מוּתָּר בְּיֵין תַּפּוּחִים. מִן הַשֶּׁמֶן — מוּתָּר בְּשֶׁמֶן שׁוּמְשְׁמִין. מִן הַדְּבַשׁ — מוּתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים.
משנה:הנודר שיין אסור לו — מותר לו ליהנות מיין תפוחים, כלומר סיידר, שכן המונח הסתמי יין מתייחס רק ליין ענבים. הנודר ששמן אסור לו — מותר לו ליהנות משמן שומשום, שכן המונח הסתמי שמן מתייחס רק לשמן זית. הנודר שדבש אסור לו — מותר לו לאכול דבש תמרים, שכן המונח הסתמי דבש מתייחס רק לדבש דבורים.
מִן הַחוֹמֶץ — מוּתָּר בְּחוֹמֶץ סִתְוָנִיּוֹת. מִן הַכְּרֵישִׁין — מוּתָּר בְּקַפְלוֹטוֹת. מִן הַיָּרָק — מוּתָּר בְּיַרְקוֹת הַשָּׂדֶה, שֶׁהוּא שֵׁם לָווּיי.
הנודר שחומץ אסור עליו, מותר לו ליהנות מחומץ של ענבים מאוחרים, שכן חומץ נעשה בדרך כלל מיין. הנודר שכרישות אסורות עליו, מותר לו לאכול קפלוטות, סוג של כרישה. הנודר שירקות אסורים עליו, מותר לו לאכול ירקות שדה, שכן לסוג ירק זה יש כינוי מגדיר ואין קוראים לו בשם הסתמי ירק.
גְּמָ׳ תַּנְיָא: הַנּוֹדֵר מִן הַשֶּׁמֶן, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — מוּתָּר בְּשֶׁמֶן שׁוּמְשְׁמִין, וְאָסוּר בְּשֶׁמֶן זַיִת. וּבְבָבֶל — אָסוּר בְּשֶׁמֶן שׁוּמְשְׁמִין, וּמוּתָּר בְּשֶׁמֶן זַיִת. מָקוֹם שֶׁמִּסְתַּפְּקִין מִזֶּה וּמִזֶּה — אָסוּר בָּזֶה וּבָזֶה.
גמרא:שנינו בברייתא: לגבי מי שנודר ששמן אסור לו, אם הוא בארץ ישראל הרי הוא מותר באכילת שמן שומשמין ואסור באכילת שמן זית, שכן בארץ ישראל המונח הבלתי מסוים שמן מתייחס לשמן זית. ואם נדר את הנדר בבבל, שמן שומשמין אסור עליו, שכן בבבל שמן היה נעשה בדרך כלל משומשמין, והוא מותר באכילת שמן זית, שהיה בשימוש נדיר שם. אם הוא נודר במקום שבו אנשים משתמשים גם בזה וגם בזה, אסור לו לאכול גם זה וגם זה.
פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּרוּבָּא מִן חַד מִסְתַּפְּקִין. מַהוּ דְּתֵימָא: אֵיזִיל בָּתַר רוּבָּא, קָא מַשְׁמַע לַן סָפֵק אִיסּוּרָא לְחוּמְרָא.
הגמרא שואלת בנוגע לאמירה האחרונה: וכי אין זה מובן מאליו שאסור לו לאכול את שני סוגי השמן? נראה שהאמירה מיותרת. הגמרא משיבה: לא, אין היא מיותרת. היא נצרכת רק כדי ללמד שזוהי ההלכה אפילו במקום שרוב האנשים משתמשים רק בסוג אחד של שמן. שמא תאמר: אלך אחר הרוב ואתיר את סוג השמן האחר, הברייתא מלמדת אותנו שספק איסור תורה נידון לחומרא. לכן גם הסוג האחר אסור, שכן ייתכן שהוא כלול במשמעות הנדר, אף שהוא משמש רק מיעוט מן התושבים.
הַנּוֹדֵר מִן הַיָּרָק, בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ — אָסוּר בְּיַרְקוֹת הַגִּינָּה, וּמוּתָּר בְּיַרְקוֹת הַשָּׂדֶה. וּבַשְּׁבִיעִית — אָסוּר בְּיַרְקוֹת הַשָּׂדֶה, וּמוּתָּר בְּיַרְקוֹת הַגִּינָּה. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל:
הברייתא ממשיכה: לגבי מי שנודר שירקות אסורים לו, אם הוא נודר במהלך שש השנים הראשונות של מחזור השמיטה בן שבע השנים, הוא אסור באכילת ירקות גינה ומותר לו לאכול ירקות שדה. אבל אם הוא נודר בשנת השמיטה, הוא אסור באכילת ירקות שדה, שנאכלים בדרך כלל בשנת השמיטה, והוא מותר לו לאכול ירקות גינה, שכמעט אינם נאכלים בתקופה זו, שכן אסור לעבוד את האדמה. רבי אבהו אמר בשם רבי חנינא בן גמליאל:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria