הַנּוֹדֵר מִן הַמְבוּשָּׁל — מוּתָּר בְּצָלִי וּבְשָׁלוּק. אָמַר: ״קֻוֽנָּם תַּבְשִׁיל שֶׁאֵינִי טוֹעֵם״ — אָסוּר בְּמַעֲשֵׂה קְדֵרָה רַךְ, וּמוּתָּר בְּעָבֶה, וּמוּתָּר בְּבֵיצָה טוֹרְמוֹטָא וּבַדַּלַּעַת הָרְמוּצָה. הַנּוֹדֵר מִמַּעֲשֵׂה קְדֵרָה — אֵין אָסוּר אֶלָּא מִמַּעֲשֵׂה רְתַחְתָּה, אָמַר: ״קֻוֽנָּם הַיּוֹרֵד לִקְדֵרָה שֶׁאֵינִי טוֹעֵם — אָסוּר בְּכׇל הַמִּתְבַּשְּׁלִין בִּקְדֵרָה.
משנה: במקרה של מי שנודר שמאכלים מבושלים אסורים עליו, הוא מותר לאכול מאכלים צלויים ומבושלים במים, שכן אינם מוגדרים כמבושלים. אם אמר: מבושל הוא קונם עלי, ומאותו טעם לא אטעם אותו, הוא אסור בטעימת תבשיל נוזלי אבל הוא מותר לטעום תבשיל סמיך, שבני אדם בדרך כלל אינם קוראים לו מאכל מבושל. וכן הוא מותר לאכול ביצת טורמוטא ודלעת רמוצה, שכן אף הן אינן נחשבות מאכלים מבושלים. במקרה של מי שנודר שמאכל המתבשל בקדרה אסור עליו, הוא אסור ליהנות רק ממאכל שנתבשל בהרתחה בקדרה. אולם אם אמר: מה שנכנס לקדרה הוא קונם עלי, ומאותו טעם לא אטעם אותו, הוא אסור לטעום כל דבר המתבשל בקדרה.
גְּמָ׳ תַּנְיָא: רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹסֵר, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לְדָבָר — זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְבַשְּׁלוּ אֶת הַפֶּסַח בָּאֵשׁ כַּמִּשְׁפָּט״.
גמרא:שנינו בברייתא: במקרה של מי שנדר שמאכלים מבושלים אסורים עליו, רבי יאשיה סבור שהוא אסור באכילת מאכלים צלויים. ואף על פי שאין ראיה מןתורה לדבר, יש רמז לדבר, שנאמר: “ויבשלו הפסח באש כמשפט” (דברי הימים ב׳ 35:13). מאחר שקרבן הפסח חייב להיות צלוי, ברור שצלייה יכולה אף היא להיקרא בישול.
לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה סָבַר: הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן תּוֹרָה, וְתַנָּא דִילַן סָבַר: בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם?
הגמרא מציעה: הבה נאמר שהם חולקים בעניין עיקרון זה הבא, שרבי יאשיה סבור שיש ללכת אחר לשון התורה, והתנא שלנו סבור כי בנוגע לנדרים יש ללכת אחר לשון בני אדם.
לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, מָר כִּי אַתְרֵיהּ וּמָר כִּי אַתְרֵיהּ. בְּאַתְרָא דְּתַנָּא דִילַן — לְצָלִי קָרוּ לֵיהּ צָלִי, וְלִמְבוּשָּׁל קָרוּ לֵיהּ מְבוּשָּׁל. בְּאַתְרָא דְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה — אֲפִילּוּ צָלִי קָרוּ מְבוּשָּׁל.
הגמרא דוחה הצעה זו: לא, ייתכן שכולם מסכימים כי בנוגע לנדרים יש ללכת אחר לשון בני אדם. אלא, חכם זה אמר את דעתו בהתאם ללשון מקומו, וחכם זה אמר את דעתו בהתאם ללשון מקומו. במקום של התנא שלנו, מאכל צלוי נקרא צלוי ומאכל מבושל נקרא מבושל, ובמקומו של רבי יאשיה אפילו מאכל צלוי נקרא מבושל.
וְהָא קְרָא נָסֵיב לַהּ! אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.
הגמרא מעלה קושי: וכי אין רבי יאשיה מביא פסוק כראיה לשיטתו, דבר המראה ששיטתו אינה מבוססת על לשון בני אדם? הגמרא משיבה: הפסוק מובא כסמך בלבד לשיטתו, כפי שמשתמע מדבריו שהפסוק הוא רק רמז, ולא ראיה גמורה.
קֻוֽנָּם תַּבְשִׁיל כּוּ׳. וְהָא מִתַּבְשִׁיל נְדַר!
נאמר במשנה שמי שאמר: תבשיל מבושל הוא קונם עליי, ומשום כך לא אטעם ממנו, אסור לו לטעום תבשיל מבושל נוזלי, אך מותר לו לטעום תבשיל סמיך. הגמרא שואלת: מדוע מותר לו לאוכלו? והרי נדר שתבשיל מבושל, הכולל גם תבשיל סמיך, אסור לו?
אָמַר אַבָּיֵי: הַאי תַּנָּא כֹּל מִידֵּי דְּמִתְאֲכֵל בֵּיהּ רִיפְתָּא — תַּבְשִׁיל קָרוּ לֵיהּ. וְהָתַנְיָא: הַנּוֹדֵר מִן הַתַּבְשִׁיל — אָסוּר בְּכׇל מִינֵי תַּבְשִׁיל, וְאָסוּר בְּצָלִי וּבְשָׁלוּק וּבִמְבוּשָּׁל, וְאָסוּר בְּהִיטְרִיּוֹת רַכּוֹת שֶׁהַחוֹלִין אוֹכְלִין בָּהֶן פִּיתָּן.
אביי אמר: תנא זה סבור כי כל דבר שאוכלים איתו לחם נקרא תבשיל, ואילו תבשיל סמיך נאכל בלי לחם. וכן שנינו בברייתא: הנודר שתבשיל אסור לו, הרי הוא אסור באכילת כל מיני תבשיל, ולפיכך הוא אסור באכילת צלי, שלוק ומבושל. וכן הוא גם אסור באכילת דלועים רכים [היתריות], שהחולים אוכלים בהם את לחמם. מכאן שתבשיל הוא דבר הנאכל עם לחם.
אִינִי?! וְהָא רַבִּי יִרְמְיָה חֲלַשׁ, עַל לְגַבֵּיהּ הָהוּא אָסְיָא לְאַסּוֹיֵהּ, חֲזָא קַרָא דְּמַחֵת בְּבֵיתֵיהּ, שַׁבְקֵיהּ וּנְפַק. אֲמַר: מַלְאַךְ מוֹתָא אִית לֵיהּ לְדֵין בְּבֵיתֵיהּ, וַאֲנָא אֵיעוּל לְאַסָּאָה יָתֵיהּ?!
הגמרא שואלת: וכי כך הוא, שהחולים אוכלים דלועים? והרי רבי ירמיה חלה, ורופא אחד בא אליו לרפאו. הוא ראה דלעת שהונחה בביתו, ועזב את רבי ירמיה ויצא מן הבית ואמר: לזה יש מלאך המוות, דלעת, בביתו, ואני אכנס לרפאו? מעשה זה מלמד שהדלועים מזיקים לחולים.
לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּרַכִּיכֵי, הָא — בְּאַשּׁוּנֵי. רָבָא בַּר עוּלָּא אָמַר: הָא — בְּקַרָא גּוּפֵיהּ, וְהָא — בְּגַוֵּויהּ דִּקְרָא. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: לוּלִיבָּא דְקַרָא בְּסִילְקָא, לוּלִיבָּא דְכִיתָּנָא בְּכוּתָּחָא. וְדָבָר זֶה אָסוּר לְאוֹמְרוֹ בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ.
הגמרא משיבה: אין זו קושיה. ברייתא זוברייתא מתייחסת לדלעות רכות, שהן מועילות לחולים, ומעשה זה מתייחס לדלעות קשות, שהן מזיקות. רבא בר עולא אמר תשובה אחרת: מעשה זה מתייחס לדלעת עצמה, שהיא מזיקה, וברייתא זוברייתא מתייחסת לקרביים [לוליבא] של הדלעת, כפי שאמר רב יהודה: קרביי הדלעת נאכלים במיטבם עם מנגולד; קרביי הפשתן נאכלים במיטבם עם קותח, מטבל העשוי מפירורי לחם וחלב חמוץ. ואין לומר דבר זה בפני עם הארץ, כדי שעמי הארץ לא יעקרו פשתן לצורך אכילת זרעיו.
רָבָא אָמַר: מַאן חוֹלִין — רַבָּנַן. רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא:
רבא אמר תשובה אחרת: מיהם החולים הנזכרים בברייתא, שעבורם הדלעת מועילה? אלה הם החכמים, שנחלשו מעמלם בלימוד התורה ומהימנעותם מהנאות העולם הזה, אף על פי שאינם חולים ממש. לכן אין כאן סתירה. דלעות מזיקות לאנשים שהם חולים ממש. הגמרא מעירה: רבא הולך לשיטתו הרגילה, שכן רבא אמר:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria