הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ וְכוּ׳. בָּעֵי אֲבִימִי: ״קֻוֽנָּם לְבַיִת זֶה שֶׁאַתָּה נִכְנָס״, מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר, מַהוּ? אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ לִכְשֶׁיֵּצֵא מֵרְשׁוּתוֹ, אוֹ לָא?
§ המשנה מלמדת: לגבי מי שאומר לחברו: הכניסה לביתך היא konam עליי, ואם בעל הבית מת או מכר את הבית, האיסור בטל. אבל אם אמר: הכניסה לבית הזה היא konam עליי, הוא נשאר אסור בכניסה לבית אף לאחר שבעל הבית מת או מכר את הבית. אבימי מעלה דילמה: אם בעל בית אמר: הכניסה לבית הזה היא konam עבורך, ולאחר מכן הוא מת או מכרו לאחר, מהי הhalakha? האם נאמר שאדם יכול לאסור חפץ שברשותו אפילו לזמן שלאחר שייצא מרשותו, או לא?
אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: הָאוֹמֵר לִבְנוֹ ״קֻוֽנָּם שֶׁאִי אַתָּה נֶהֱנֶה לִי״, וּמֵת — יִירָשֶׁנּוּ. ״בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ״, וּמֵת — לֹא יִירָשֶׁנּוּ. שְׁמַע מִינַּהּ אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ לִכְשֶׁיֵּצֵא מֵרְשׁוּתוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ.
רבא אמר: בוא ושמע ראיה ממשנה (בבא קמא קח ע"ב–קט ע"א): אם אדם אומר לבנו: ההנאה ממני היא קונם לך, ומת, הבן עדיין יורש ממנו. אולם אם האב מצהיר במפורש שההנאה אסורה הן בחייו והן לאחר מותו, ומת, הבן אינו יורש ממנו. רבא מציע: הסיקו מכאן מן המשנה שאדם יכול לאסור חפץ שברשותו אפילו לזמן שלאחר שייצא מרשותו. הגמרא מעירה: הסיקו מכאן מן המשנה שכך הוא.
תְּנַן הָתָם: ״קֻוֽנָּם פֵּירוֹת הָאֵלּוּ עָלַי״, ״קֻוֽנָּם הֵן עַל פִּי״, ״קֻוֽנָּם הֵן לְפִי״ — אָסוּר בְּחִילּוּפֵיהֶן וּבְגִידּוּלֵיהֶן.
§ למדנו במשנה שם (נז ע"א): אם אדם אומר: פירות אלו הם קונם עליי, או: הם קונם על פי, או: הם קונם לפי, הרי הוא אסור לאוכלם, ואף את חילופיהם, אם נסחרו או הוחלפו, ואת כל מה שגדל מהם אם נזרעו מחדש.
בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: אָמַר ״קֻוֽנָּם פֵּירוֹת הָאֵלּוּ עַל פְּלוֹנִי״, מַהוּ בְּחִילּוּפֵיהֶן? מִי אָמְרִינַן גַּבֵּי דִילֵיהּ, הוֹאִיל וְאָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עַל עַצְמוֹ, אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁלֹּא בָא לְעוֹלָם עַל עַצְמוֹ. גַּבֵּי חֲבֵירוֹ, הוֹאִיל וְאֵין אָדָם אוֹסֵר פֵּירוֹת חֲבֵירוֹ עַל חֲבֵירוֹ, אֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁלֹּא בָא לְעוֹלָם עַל חֲבֵירוֹ.
רמי בר חמא מעלה דילמה: אם אדם אמר: תבואה זו היא קונם לפלוני, מהי ההלכהלגבי חילופיה? האם נאמר: ביחס לעצמו, מאחר שאדם יכול לאסור על עצמו את תבואתו של אחר, אף שאינה מצויה כעת ברשותו, כך גם אדם יכול לאסור על עצמו דבר שעדיין לא בא לעולם? האם משום כך התבואה החלופית וכל מה שצומח ממנה אסורים עליו, אף אם עדיין לא היו קיימים בשעה שנדר את הנדר? אם כן, ביחס לאחר, מאחר שאדם אינו יכול לאסור על אחר את תבואתו של אחר, כלומר על בעליה עצמם, כך גם אין אדם יכול לאסור על אחר דבר שעדיין לא בא לעולם. לפיכך חילופי התבואה יהיו מותרים לו.