גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא לֹא יַלְוֶנּוּ — דְּקָא מַהֲנֵי לֵיהּ. אֶלָּא לָא יִלְוֶה הֵימֶנּוּ, מַאי קָא מַהֲנֵי לֵיהּ? וּבִשְׁלָמָא לֹא יִלְוֶה הֵימֶנּוּ וְלֹא יִקַּח הֵימֶנּוּ — דְּקָמִיתְהֲנֵי מִינֵּיהּ, אֶלָּא לֹא יִשְׁאַל הֵימֶנּוּ, מַאי קָא מִיתְהֲנֵי מִינֵּיהּ!
גמרא:מובן שהאדם שממנו הנאה אסורה אינו רשאי להלוות כסף לאדם שלגביו ההנאה אסורה, שהרי הוא בכך מהנה אותו. אולם, לגבי העובדה שהראשון אינו רשאי ללוות כסף מן השני, באיזו דרך הוא מהנה אותו בכך שהוא לווה את כספו? ואף אפשר לומר, מובן שאינו רשאי לא ללוות ממנו כסף ולא לקנות ממנו חפץ, שכן אדם נהנה בהלוואת כסף על ידי שמירת ערכו של אותו כסף למקרה שהמטבעות ייפגמו, ובמכירה על ידי היפטרות מחפץ שקשה למוכרו. אולם, לגבי העובדה שהאדם שממנו הנאה אסורה אינו רשאי לשאול חפץ מן האדם שלגביו ההנאה אסורה, באיזו דרך נהנה המלווה ממנו? השואל מחזיר את אותו חפץ למלווה.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כְּגוֹן שֶׁנָּדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה. אַבָּיֵי אָמַר: גְּזֵירָה לִשְׁאוֹל מִשּׁוּם לְהַשְׁאִיל, וְכֵן בְּכוּלְּהוּ גְּזֵירָה.
רבי יוסי, בנו של רבי חנינא, אמר: המשנה עוסקת במקרה שבו הם שניהם נדרו שהנאה זה מזה אסורה. ברור אפוא, שאף אחד מהם אינו רשאי להלוות לחברו או ללוות ממנו. אביי אמר: אפשר להסביר את המשנה כפי שהיא כתובה, כמתייחסת למקרה שבו רק אחד נדר שהנאה מן האחר אסורה עליו. אולם, חכמים גזרו גזירה שאסור גם ללוות מאדם שהנאה ממנו אסורה, משום החשש שמא יבוא להלוות לו, שכן הדדיות מצויה בעניינים אלה. וכן, זהו ההסבר בכל המקרים שבמשנה; אסור ללוות כסף, לשאול חפצים ולקנות ממנו חפצים מחמת גזירה דרבנן, גזירה, שמא יבוא להנותו.
מַתְנִי׳ אָמַר לוֹ: ״הַשְׁאִילֵנִי פָּרָתְךָ״. אָמַר לוֹ: אֵינָהּ פְּנוּיָה. אָמַר: ״קֻוֽנָּם שָׂדִי שֶׁאֲנִי חוֹרֵשׁ בָּהּ לְעוֹלָם״. אִם הָיָה דַּרְכּוֹ לַחְרוֹשׁ — הוּא אָסוּר, וְכׇל אָדָם מוּתָּרִים. וְאִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחְרוֹשׁ — הוּא וְכׇל אָדָם אֲסוּרִין.
משנה:אחד אמר לחברו: השאיל לי את פרתך. והאחר אמר לו: פרתי אינה פנויה. המבקש לשאול את הפרה השיב בכעס: לחרוש את שדי בפרה זו הרי הוא קונם לעולם. אם היה זה דרכו לחרוש את השדה בעצמו, הרי זה אסור לו לחרוש את שדהו באותה פרה אבל מותר לכל אדם אחר. ואם אין זו דרכו לחרוש את השדה בעצמו, אלא אחרים חורשים לו, הרי זה אסור לו ולכל אדם אחר לחרוש את שדהו באותה פרה, מפני שכוונתו הייתה לאסור הנאה מן החרישה בפרה זו.
הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, הוֹלֵךְ אֵצֶל הַחֶנְוָנִי וְאוֹמֵר: אִישׁ פְּלוֹנִי נוֹדֵר מִמֶּנִּי הֲנָאָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה אֶעֱשֶׂה. וְהוּא נוֹתֵן לוֹ, וּבָא וְנוֹטֵל מִזֶּה.
במקרה של מי שהנאה מאדם אחר אסורה עליו בנדר ואין לו מה לאכול, זה שההנאה ממנו אסורה הולך אל החנווני ואומר לו: פלוני נדר שהנאה ממני אסורה עליו ואיני יודע מה אעשה. לאחר שהבין את כוונתו, החנווני נותן אוכל למי שההנאה אסורה עליו, ואחר כך החנווני בא ונוטל תשלום על האוכל מאותו אדם שדיבר עמו.
הָיָה בֵּיתוֹ לִבְנוֹת, גְּדֵרוֹ לִגְדּוֹר, שָׂדֵהוּ לִקְצוֹר, הוֹלֵךְ אֵצֶל הַפּוֹעֲלִים וְאוֹמֵר: אִישׁ פְּלוֹנִי מוּדָּר מִמֶּנִּי הֲנָאָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה אֶעֱשֶׂה. וְהֵן עוֹשִׂין עִמּוֹ, וּבָאִין וְנוֹטְלִין שָׂכָר מִזֶּה.
בדומה לכך, אם ביתו של מי שההנאה ממנו אסורה בנדר היה צריך להיבנות, גדרו להיבנות, או שדהו להיקצר, ונדרשו פועלים אך לא היה לו כסף לשכור אותם, מי שההנאה ממנו אסורה הולך אל הפועלים ואומר להם: ההנאה ממני אסורה בנדר לפלוני ואיני יודע מה אעשה. ואז הפועלים עושים את המלאכות הללו עמו, ובאים ונוטלים שכר על עבודתם מאותו אדם שפנה אליהם.
הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, נוֹתֵן לְאֶחָד לְשׁוּם מַתָּנָה, וְהַלָּה מוּתָּר בָּהּ. אִם אֵין עִמָּהֶם אַחֵר — מַנִּיחַ עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הַגָּדֵר וְאוֹמֵר: הֲרֵי הֵן מוּפְקָרִים לְכׇל מִי שֶׁיַּחְפּוֹץ, וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר.
אם מי שנדר לאסור הנאה ממנו, וזה שנאסרה עליו ההנאה היו מהלכים יחד בדרך ולמי שנאסרה עליו ההנאה אין לו מה לאכול, זה שנאסרה ההנאה ממנו נותן את האוכל לאדם אחד אחר במתנה, ומותר לאותו אדם שנאסרה עליו ההנאה לאכול מן האוכל, מפני שאינו שייך עוד לזה שנאסרה ההנאה ממנו. אם אין אדם אחר עמהם, הנודר מניח את האוכל על הסלע הקרוב או על הגדר הקרובה ואומר: מאכלים אלו הרי הם הפקר והם זמינים לכל מי שרוצה בהם. ואז אותו אדם שנאסרה עליו ההנאה לוקח ואוכל את האוכל. רבי יוסי אוסר לעשות כן.
גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי? קָסָבַר: הֶפְקֵר כְּמַתָּנָה. מָה מַתָּנָה — עַד דְּאָתְיָא מֵרְשׁוּת נוֹתֵן לִרְשׁוּת מְקַבֵּל, אַף הֶפְקֵר — עַד דְּאָתְיָא לִרְשׁוּת זוֹכֶה.
גמרא: בנוגע למחלוקת בין החכמים ורבי יוסי אם מי שאסור לו ליהנות מחברו יכול לתת לאדם האחר אוכל על ידי כך שיכריז על האוכל כהפקר, רבי יוחנן אמר: מה הטעם לדעתו של רבי יוסי? הוא סבור שהמעמד המשפטי של תהליך הפקרת רכוש כהפקר הוא כמו זה של קניית מתנה. כשם שקניית מתנה אינה מושלמת עד שהחפץ יוצא מרשותו של הנותן את המתנה ונכנס לרשותו של המקבל את המתנה, כך גם, תהליך הפקרת רכוש כהפקר אינו מושלם עד שהחפץ נכנס לרשותו של הזוכה בו. לפי רבי יוסי, אסור למי שנאסרה עליו ההנאה לקחת את האוכל שהופקר. מאחר שהוא עדיין שייך למי שההנאה ממנו אסורה, בלקיחת האוכל הוא מפיק ממנו הנאה אסורה.
מֵתִיב רַבִּי אַבָּא: וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל, וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵימָתַי — בִּזְמַן שֶׁנִּדְרוֹ קוֹדֵם לְהֶפְקֵירוֹ.
רבי אבא מקשה מברייתא: ואז אותו אדם לוקח ואוכל את האוכל; ורבי יוסי אוסר לעשות כן. רבי יוסי אמר: מתי אסור לעשות כן? כאשר נדרו קדם להצהרתו שהאוכל הוא הפקר. במקרה זה, הנדר חל על כל נכסיו, לרבות אלה שהפקיר לאחר מכן.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria