אֶלָּא לָאו דַּוְוקָא: זִימְנִין מְפָרֵשׁ הָהוּא דִּפְתַח בְּרֵישָׁא, זִימְנִין הָהוּא דְּסָלֵיק מְפָרֵשׁ בְּרֵישָׁא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: יָדוֹת אַיְּידֵי דְּאָתְיָין מִדְּרָשָׁא, מְפָרֵשׁ לְהוֹן בְּרֵישָׁא.
אלא, המשנה אינה מקפידה בעניין זה, ואין דפוס קבוע. לפעמים היא מפרשת תחילה את הנושא שבו פתחה, ולפעמים היא מפרשת תחילה את הנושא שבו סיימה השורה הפותחת במשנה. ואם תרצה, אמור הסבר חלופי לסדר המשנה כאן: לגבי רמזים, מאחר שהם נלמדים מתוך דרשת פסוקים ואינם מוזכרים במפורש בתורה, התנא מחבב אותם ומפרש אותם תחילה.
וְלִיפְתַּח הָדֵין בְּרֵישָׁא! מִיפְתָּח פָּתַח בְּכִינּוּיִין דְּאוֹרָיְיתָא בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר מְפָרֵשׁ יָדוֹת דְּאָתְיָין לֵיהּ מִדְּרָשָׁא.
הגמרא שואלת: אם כן, שיתחיל את המשנה בכך, כלומר, ברמיזות, תחילה. הגמרא משיבה: התנא פותח בכינויים ללשון נדרים, הכתובים בתורה, בפסוק הראשון, ולאחר מכן מפרש רמיזות, הנלמדות מתוך דרשת הפסוקים.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר כִּינּוּיִין לְשׁוֹן נָכְרִים הֵן. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לָשׁוֹן שֶׁבָּדוּ לָהֶן חֲכָמִים לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
הגמרא שואלת: זה מסתדר היטב לפי מי שאמר כי כינויי לשון נדרים הם מונחים לנדרים בלשון זרה. לפיכך, אפשר לראותם כאילו נכתבו בתורה, שכן נדרים ודאי תקפים בלי קשר ללשון שבה הם נאמרים. אולם, לפי מי שאומר שמונחי התחליף הללו הם פשוט לשון שחכמים המציאו כדי שאדם ישתמש בה בקבלת נדר, כדי למעט בשימוש בשם ה', מה ניתן לומר? אלה כוללים חידושים בדיוק כפי שרמיזות כוללות.
מִי קָתָנֵי יָדוֹת? וְלָאו חַסּוֹרֵי קָא מְחַסְּרַתְּ לַהּ? אַקְדֵּים נָמֵי וּתְנִי יָדוֹת: כָּל יְדוֹת נְדָרִים כִּנְדָרִים, וְכׇל כִּינּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים, וְאֵלּוּ הֵן יָדוֹת: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ, וְאֵלּוּ הֵן כִּינּוּיִין: קֻוֽנָּם, קוּנָּח, קוּנָּס.
הגמרא משיבה: האם המשנה מלמדת במפורש את ההלכה של כינויי נדרים? האם אינך רואה אותה כחסרה, בהיעדר הביטוי המזכיר כינויים? משעה שאתה מוסיף ביטוי זה למשנה, אתה יכול גם לגרום לו להקדים את הסעיף על תחליפים ללשון נדרים וללמד את ההלכה של כינויים בתחילה, כך שהמשנה תיקרא כך: כל כינויי נדרים הרי הם כנדרים, וכל התחליפים ללשון נדרים הרי הם כנדרים. ואלו הם הכינויים: האומר לחברו: מודר אני ממך, וכו'. ואלו הם התחליפים ללשון נדרים: קונם, קונח, קונס.
וְיָדוֹת הֵיכָא כְּתִיב? ״אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה׳״, וְתַנְיָא: ״נָזִיר לְהַזִּיר״ — לַעֲשׂוֹת כִּינּוּיֵי נְזִירוּת כִּנְזִירוּת, וִידוֹת נְזִירוּת כִּנְזִירוּת.
§ אגב הדיון ברמיזות של נדרים, הגמרא שואלת: והיכן רמיזות של נדרים כתובות, כלומר, מהיכן בתורה נלמדת ההלכה של רמיזות נדרים? הגמרא מסבירה שזה מן הפסוק: "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר [nazir] להזיר [lehazir] לה'" (במדבר ו:ב). ונשנה בברייתא שהלשון הכפולה "נזיר להזיר" באה לרבות כינויים ללשון נזירות שיהיו כנזירות, ורמיזות נזירות שיהיו כנזירות.
אֵין לִי אֶלָּא בִּנְזִירוּת, בִּנְדָרִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה׳״, מַקִּישׁ נְזִירוּת לִנְדָרִים וּנְדָרִים לִנְזִירוּת; מָה נְזִירוּת עָשָׂה בּוֹ יְדוֹת נְזִירוּת כִּנְזִירוּת — אַף נְדָרִים עָשָׂה בָּהֶם יְדוֹת נְדָרִים כִּנְדָרִים.
יש לי רק רמיזות שנגזרו לנדרי נזיר; מניין אני לומד רמיזות לנדרים בכלל? הכתוב אומר: "איש כי או אשה יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה׳." פסוק זה מקיש נדרי נזיר לנדרים אחרים, ונדרים אחרים לנדרי נזיר: כשם שלגבי נזיר, הכתוב השווה רמיזות נזירות לנזירות, כך גם, לגבי נדרים, השווה רמיזות נדרים לנדרים.
וּמָה נְדָרִים עוֹבֵר בְּ״בַל יַחֵל״. וּבְ״בַל תְּאַחֵר״ — אַף נְזִירוּת עוֹבֵר בְּ״בַל יַחֵל״ וּבְ״בַל תְּאַחֵר״. וּמָה נְדָרִים הָאָב מֵיפֵר נִדְרֵי בִתּוֹ וּבַעַל מֵיפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ — אַף נְזִירוּת הָאָב מֵיפֵר נְזִירוּת בִּתּוֹ וּבַעַל מֵיפֵר נְזִירוּת אִשְׁתּוֹ.
וכשם שבנוגע לנדרים, מי שמפר את נדרו עובר על האיסור: לא יחל דברו (ראו במדבר ל:ג), ואם אינו מקיים את נדרו בזמן, הוא עובר על האיסור: לא תאחר (ראו דברים כג:כב), כך גם, בנוגע לנזירות, הוא עובר על האיסור: לא יחל, וכן על האיסור: לא תאחר. ועוד, כשם שבנוגע לנדרים, אב רשאי להפר את נדרי בתו ובעל רשאי להפר את נדרי אשתו, כפי שנכתב במפורש בפרשה העוסקת בנדרים (במדבר, פרק ל), כך גם, בנוגע לנזירות, אב רשאי להפר את נדרי הנזירות של בתו ובעל רשאי להפר את נדרי הנזירות של אשתו.
מַאי שְׁנָא גַּבֵּי נְזִירוּת דִּכְתִיב ״נָזִיר לְהַזִּיר״, נְדָרִים נָמֵי הָא כְּתִיב ״לִנְדֹּר נֶדֶר״, וְהֶיקֵּישָׁא לְמָה לִי?
הגמרא מקשה על הסבר זה: מה שונה בנוגע לנדרי נזיר, שלגביהם נכתב "נזיר להזיר", בלשון כפולה, והרי לגבי כל הנדרים גם כן נכתב: "לנדור נדר [לנדור נדר]", אף הוא בלשון כפולה? מדוע אני צריך את ההיקש של כל שאר הנדרים לנדרי נזיר כדי ללמוד שידות נדרים הרי הן כנדרים, והרי אפשר ללמוד זאת מן הלשון הכפולה האמורה לגבי נדרים בכלל?
אִי כְּתַב ״נֶדֶר לִנְדֹּר״ כְּדִכְתַב ״נָזִיר לְהַזִּיר״ — כִּדְקָאָמְרַתְּ, לָא צָרִיךְ הֶיקֵּישָׁא. הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״לִנְדֹּר נֶדֶר״, דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.
הגמרא משיבה: אילו התורה הייתה כותבת: נדר לנדור [neder lindor], כפי שכתבה לגבי נזיר: "נדר נזיר, להזיר את עצמו [nazir lehazir]," היה זה כדבריך, ושם לא היה צורך בהיקש הסמיכות. כעת משנכתב: "לנדור נדר [lindor neder]," אפשר לומר שהתורה דיברה כלשון בני אדם, ואין ללמוד דבר מן הביטוי lindor neder, שאינו אלא דרך דיבור רגילה.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאִית לֵיהּ דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא לְמַאן דְּלֵית לֵיהּ דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, הַאי ״לִנְדֹּר נֶדֶר״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? דָּרֵישׁ לֵיהּ: לַעֲשׂוֹת יְדוֹת נְדָרִים כִּנְדָרִים, וּמַקִּישׁ נְזִירוּת לִנְדָרִים. ״נָזִיר לְהַזִּיר״ דָּרֵישׁ לֵיהּ: מְלַמֵּד
הגמרא שואלת: זה מסתדר היטב לשיטת מי שסובר כי התורה דיברה בלשון בני אדם, אך לשיטת מי שאינו סובר כי התורה דיברה בלשון בני אדם, כל לשון כפולה באה ללמד דבר מה. מה הוא עושה עם הביטוי הזה: "לנדור נדר [lindor neder]"? הגמרא משיבה: הוא דורש אותו כדי לקבוע שכינויי נדרים הרי הם כנדרים עצמם. והפסוק סומך נזירות לנדרים אחרים כדי ללמד שכינויי נדרים הרי הם כנדרים לגבי נדרי נזירות, וללמד את שאר ההלכות שנזכרו לעיל. לגבי הביטוי: "נדר נזיר, להזיר עצמו [nazir lehazir]," הוא דורש: דבר זה מלמד