גְּמָ׳ ״כָּל כִּינּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים״, מַאי שְׁנָא גַּבֵּי נָזִיר דְּלָא קָתָנֵי לְהוּ לְכוּלְּהוּ, וּמַאי שְׁנָא גַּבֵּי נְדָרִים דְּקָתָנֵי לְכוּלְּהוּ?
גמרא: למדנו במשנה כי כל הכינויים ללשון נדרים הרי הם כנדרים, כינויים ללשון הקדשות הרי הם כהקדשות, כינויים ללשון שבועות הרי הם כשבועות, וכינויים ללשון נזירות הרי הם כנזירות. הגמרא שואלת: מה שונה לגבי המשנה הראשונה של מסכת נזיר שאין היא שונה את כולם, כלומר, את כל המקרים המנויים לעיל מלבד נזירות, ומה שונה לגבי המשנה הראשונה של מסכת נדרים שהיא שונה את כולם ולא רק את מקרה הנדרים, שהוא הנושא הנוגע במישרין למסכת זו?
מִשּׁוּם דְּנֶדֶר וּשְׁבוּעָה כְּתִיבִי גַּבֵּי הֲדָדֵי תָּנֵי תַּרְתֵּין, וְכֵיוָן דְּתָנֵי תַּרְתֵּין — תָּנֵי לְכוּלְּהוּ.
הגמרא משיבה כי בשל העובדה שנדרים ושבועות כתובים זה לצד זה בתורה בפסוק: "איש כי ידר נדר לה', או השבע שבועה" (במדבר ל:ג), המשנה מלמדת את שני המקרים הללו, כלומר, כינויים ללשון נדרים ושבועות. ומכיוון שלימדה שניים מן המקרים, לימדה את כולם.
וְלִיתְנֵי כִּינּוּיֵי שְׁבוּעוֹת בָּתַר נְדָרִים! אַיְּידֵי דִּתְנָא נְדָרִים דְּמִיתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ, תְּנָא נָמֵי חֲרָמִים, דְּמִיתְּסַר חֶפְצָא עֲלֵיהּ. לְאַפּוֹקֵי שְׁבוּעָה, דְּקָאָסַר נַפְשֵׁיהּ מִן חֶפְצָא.
הגמרא שואלת: אם כן, שתלמד המשנה את ההלכה בנוגע לכינויים ללשון שבועות מיד לאחר המקרה של כינויים ללשון נדרים. הגמרא משיבה: מאחר ששנתה את המקרה של נדרים, שבהם חפץ נעשה אסור על אדם, שנתה גם את המקרה של הקדשות, שבהם חפץ נעשה אסור על אדם. זאת להוציא שבועה, שבה אדם אוסר את עצמו מלהשתמש בחפץ. במקרה של שבועה, שלא כמו בנדר או בהקדש, אדם אוסר את עצמו מלעשות פעולה מסוימת במקום להכריז על חפץ כאסור.
פְּתַח בְּכִינּוּיִין ״כָּל כִּנּוּיַי נְדָרִים״, וּמְפָרֵשׁ יָדוֹת: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״מוּדָּר אֲנִי מִמָּךְ״! וְתוּ: יָדוֹת אִינְּשִׁי?!
§ הגמרא שואלת שאלה בנוגע לסגנון המשנה: המשנה פתחה במקרה של כינויים כאשר אמרה: כל הכינויים ללשון נדרים הרי הם כנדרים, ולאחר מכן מיד מפרשת את ההלכה בנוגע לידות נדרים, שכן השורה הבאה עוסקת במקרה של האומר לחברו: מודר אני ממך. ועוד, האם התנא שכח להזכיר ידות נדרים? מדוע אין המשנה אומרת שידות נדרים נחשבות כנדרים לפני שהיא מביאה דוגמאות לידות?
אַיְירִי בְּהוֹן, וְחַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: כָּל כִּינּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים, וִידוֹת נְדָרִים כִּנְדָרִים.
הגמרא משיבה: המשנה עוסקת בהם, כלומר, בכינויי נדרים, ונוסח המשנה חסר, והיא מלמדת כך: כל התחליפים ללשון של נדרים הרי הם כנדרים, וכינויי נדרים הרי הם כנדרים. לאחר מכן ממשיכה המשנה ונותנת דוגמאות לכינויי נדרים.
וְלִיפְרוֹשׁ כִּינּוּיִין בְּרֵישָׁא!
הגמרא שואלת: תן למשנה להסביר את המקרה של תחליפים ללשון נדרים תחילה, כלומר, לפני שהיא נותנת דוגמאות לרמיזות, כשם שההלכה היסודית של תחליפים ללשון נדרים הוזכרה תחילה. למעשה, רק מאוחר יותר (י ע"א) המשנה מספקת דוגמאות לתחליפים ללשון נדרים.
הָהוּא דְּסָלֵיק מִינֵּיהּ, הָהוּא מְפָרֵשׁ בְּרֵישָׁא. כְּדִתְנַן: בַּמֶּה מַדְלִיקִין וּבַמָּה אֵין מַדְלִיקִין? אֵין מַדְלִיקִין כּוּ׳.
הגמרא משיבה: הסגנון הכללי של המשנה הוא שהנושא שבו היא מסיימת הוא זה שהיא מסבירה תחילה, כפי שלמדנו במשנה (שבת כ ע"ב): במה מדליקין את נר השבת ובמה אין מדליקין אותו? אין מדליקין בליפת הארז, וכו׳ המשנה מביאה דוגמאות לדברים שאין משתמשים בהם להדלקת נר השבת, שהוא הביטוי המסיים של שאלת הפתיחה של המשנה, במקום לפתוח בדוגמאות של דברים שבהם מותר להדליק את נר השבת.
בַּמֶּה טוֹמְנִין וּבַמָּה אֵין טוֹמְנִין? אֵין טוֹמְנִין כּוּ׳. בַּמָּה אִשָּׁה יוֹצְאָה וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה? לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה.
בדומה לכך, משנה נוספת (Shabbat 47b) קובעת: במה טומנין סיר של מאכל מבושל בערב שבת, ובמה אין טומנין אותו? אין טומנין אותו, וכו' דוגמה שלישית לסגנון זה היא במשנה הבאה (Shabbat 57a): במה פריטים יוצאת אישה לרשות הרבים בשבת ובמה פריטים אינה יוצאת? אישה לא תצא בחוטי צמר ובקישוטים אחרים שהיא עשויה להסיר ולטלטל.
וְכׇל הֵיכָא דְּפָתַח לָא מְפָרֵשׁ בְּרֵישָׁא? וְהָתְנַן: יֵשׁ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין, נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין. וְאֵלּוּ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין.
הגמרא מקשה על הסבר זה: והאם נכון שבכל מקום שהוא מתחיל, כלומר, בכל נושא שהמשנה מזכירה תחילה, אין היא מסבירה תחילה? והרי למדנו במשנה (Bava Batra 108a): יש קרובים שיורשים ומורישים, כגון אב ובן, שיורשים נכסים זה מזה, ויש כאלה שיורשים אך אינם מורישים, כגון בן ואמו; ואלו הם אלה שיורשים ומורישים, וכו'. משנה זו מביאה דוגמאות לשורה הפותחת של ההצהרה המבואית לפני שהיא מביאה דוגמאות לשורה המסיימת של ההצהרה המבואית.
יֵשׁ מוּתָּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן וַאֲסוּרוֹת לְיִבְמֵיהֶן, מוּתָּרוֹת לְיִבְמֵיהֶן וַאֲסוּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן. וְאֵלּוּ מוּתָּרוֹת לְבַעֲלֵיהֶן וַאֲסוּרוֹת לְיִבְמֵיהֶן.
באופן דומה, משנה אחרת (יבמות פד ע"א) קובעת: יש נשים שהן מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן, כלומר, לאחי בעליהן אם בעליהן מתים בלא ילדים. מקרים אלה כוללים מקרה שבו היבם הוא הכהן הגדול, שאסור לו לשאת אלמנה. יש נשים אחרות שהן מותרות ליבמיהן אם בעליהן מתים בלא ילדים אך אסורות לבעליהן, למשל, אם כהן גדול קידש אלמנה ואחיו הוא כהן הדיוט. המשנה מיד מפרטת את פרטי העיקרון הראשון: ואלו הן הנשים שהן מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן.
יֵשׁ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. וְאֵלּוּ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה. יֵשׁ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה וְאֵין טְעוּנוֹת תְּנוּפָה, תְּנוּפָה וְלֹא הַגָּשָׁה. וְאֵלּוּ טְעוּנוֹת הַגָּשָׁה.
באופן דומה, משנה אחרת (מנחות נט ע"א) קובעת לגבי מנחות: יש מנחות שטעונות שמן ולבונה ויש שטעונות שמן אך לא לבונה. המשנה ממשיכה: ואלו הן המנחות שטעונות שמן ולבונה. משנה נוספת (מנחות ס ע"א) קובעת: יש מנחות שטעונות הגשה, טקס שבו הכוהנים נדרשו לשאת את הקרבן בידיהם ולהקריבו אל המזבח, ואינן טעונות תנופה; מנחות אחרות טעונות תנופה אך לא הגשה. ואלו הן המנחות שטעונות הגשה.
יֵשׁ בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵין בְּכוֹר לְכֹהֵן, בְּכוֹר לְכֹהֵן וְאֵין בְּכוֹר לְנַחֲלָה. וְאֵיזֶהוּ בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵין בְּכוֹר לְכֹהֵן!
משנה נוספת (בכורות מו ע"א) קובעת: יש מי שנחשב בכור לעניין קבלת פי שניים בירושה, שכן הוא בכור לאביו, ואולם הוא אינו נחשב בכור לעניין כהן, כלומר, לעניין מצוות פדיון הבן, החלה רק על בנה הבכור של אישה. ויש אחרים שנחשבים בכור לעניין כהן ואינם נחשבים בכור לעניין ירושה. ומיהו הנחשב בכור לעניין ירושה שהוא אינו בכור לעניין כהן? בכל אחד מחמשת המקרים הללו, המשנה מסבירה תחילה את החלק הפותח של הצהרת המבוא שלה ורק לאחר מכן מסבירה את החלק השני של הצהרת המבוא שלה.
הָלֵין, מִשּׁוּם דְּאָוְושׁוּ לֵיהּ, מְפָרֵשׁ הָהוּא דְּפָתַח בְּרֵישָׁא.
הגמרא מסבירה: במקרים אלה, מפני שישנן קטגוריות רבות [avshu], המשנה מפרשת את האמירה שבה פתחה תחילה. אולם, כאשר יש רק שתי קטגוריות, המשנה מפרטת תחילה את החלק האחרון של אמירת הפתיחה שלה.
וְהָא בַּמֶּה בְּהֵמָה יוֹצְאָה וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה דְּלָא אָוְושָׁא, וְקָתָנֵי: יוֹצֵא גָּמָל!
הגמרא שואלת: האם לא נאמר במשנה (שבת נא ע"ב): במה בהמה יוצאה לרשות הרבים בשבת ובמה אינה יוצאה? זהו מקרה שאין בו הרבה קטגוריות, ובכל זאת המשנה מלמדת: גמל יוצא בשבת עם אפסר וכו', ובכך מבהירה את החלק הפותח של דברי הפתיחה של המשנה.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria