מִפְּנֵי שֶׁנִּתְעַסֵּק בַּמָּלוֹן תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי בַּדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן״.
מפני שהיה עסוק תחילה בלינה ולא קיים מיד את מצוות המילה, כפי שנאמר: "ויהי בדרך במלון" (שמות ד:כד).
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ בִּקֵּשׁ שָׂטָן לַהֲרוֹג, אֶלָּא לְאוֹתוֹ תִּינוֹק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי״, צֵא וּרְאֵה מִי קָרוּי חָתָן — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הַתִּינוֹק.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא את משה רבנו ביקש השטן להרוג, אלא את אותו תינוק שלא נימול, שנאמר: "כי חתן דמים אתה לי" (שמות ד:כה). צא וראה: מי מסתבר שהוא זה שנקרא חתן במקרה זה? על כורחך אתה אומר שזה התינוק, שכן הוא זה שנכנס לבריתו של אברהם על ידי המילה.
דָּרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר בִּיזְנָא: בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְרַשֵּׁל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ מִן הַמִּילָה, בָּאוּ ״אַף״ וְ״חֵימָה״ וּבְלָעוּהוּ, וְלֹא שִׁיְּירוּ מִמֶּנּוּ אֶלָּא רַגְלָיו. מִיָּד ״וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עׇרְלַת בְּנָהּ״, מִיָּד ״וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ״.
רבי יהודה בר ביזנא לימד: בשעה שמשה רבנו התרשל במילה, באו מלאכי החבלה ששמם אף, כלומר כעס, וחֵמה, כלומר זעם, ובלעו אותו, ורק רגליו נותרו בחוץ. מיד, "ותקח ציפורה צור, ותכרות את ערלת בנה" (שמות ד:כה), ומיד "וירף ממנו" (שמות ד:כו).
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּיקֵּשׁ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לְהוֹרְגָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֶרֶף מֵאַף וַעֲזֹב חֵמָה״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לְחֵימָה הֲרָגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֵמָה אֵין לִי״. וְהָכְתִיב: ״כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה״! תְּרֵי חֵימָה הֲווֹ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: גּוּנְדָּא דְחֵימָה.
באותו רגע, משה רבנו רצה להרוג אותם, כפי שנאמר: "הרף מאף [af] ועזוב חמה [ḥeima]" (תהילים לז:ח), ומכאן שהוא רצה לפגוע בהם. ויש אומרים: הוא הרג את המלאך ששמו חֵמָה, כפי שנאמר: "אין חמה בי" (ישעיהו כז:ד). הגמרא שואלת: כיצד אפשר לומר שהוא הרג את חֵמָה? הלא כתוב שמשה עצמו אמר זמן רב לאחר מכן: "כי יגורתי מפני האף והחמה" (דברים ט:יט)? הגמרא משיבה: יש שני סוגים של חֵמָה. ואם תרצה, אמור שמחנהו של חֵמָה נשאר, אך לא המלאך עצמו.
תַּנְיָא רַבִּי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאֵין לָךְ מִי שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּמִצְוֹת כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, וְלֹא נִקְרָא תָּמִים אֶלָּא עַל שֵׁם מִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים״, וּכְתִיב: ״וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ״.
שנינו בברייתא: רבי יהודה הנשיא אומר: גדולה היא מצוות המילה, שאין לך מי שהיה עוסק במצוות כאברהם אבינו, ואף על פי כן לא נקרא תמים אלא בזכות מצוות המילה, שנאמר: "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז:א), וכתוב בפסוק הבא: "ואתנה בריתי ביני ובינך" (בראשית יז:ב), ואז נצטווה אברהם על המילה. מכאן שלא נקרא תמים עד שמל.
דָּבָר אַחֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁשְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כׇּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ׳״, דָּבָר אַחֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאִילְמָלֵא מִילָה לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם לֹא בְּרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה וְגוֹ׳״.
לחלופין, כה גדולה היא מצוות המילה עד שהיא שקולה כנגד כל מצוות התורה, כפי שנאמר במתן תורה: "כי על פי הדברים האלה כרתי איתך ברית ואת ישראל" (שמות לד:כז), ו"ברית" מתייחסת למילה. לחלופין, כה גדולה היא מצוות המילה שאלמלא המילה שמים וארץ לא היו מתקיימים, כפי שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג:כה), והברית הקיימת יומם ולילה היא ברית המילה, שכן היא מצויה תמיד בגופו של האדם.
וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: גְּדוֹלָה תּוֹרָה, שֶׁאִילְמָלֵא תּוֹרָה לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי וְגוֹ׳״.
הגמרא מעירה: וזה מאמר חולק על דבריו של רבי אליעזר, שכן רבי אליעזר אמר: גדולה היא התורה, שאלמלא תורה, שמים וארץ לא היו מתקיימים, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג:כה). לפי רבי אליעזר, הברית הקיימת יומם ולילה היא התורה, כפי שנאמר: "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א:ח).
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ ״הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים״ אֲחָזַתּוּ רְעָדָה. אָמַר: שֶׁמָּא יֵשׁ בִּי דָּבָר מְגוּנֶּה. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ: ״וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ״, נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ.
רב יהודה אמר שרב אמר: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז:א), תחושה של רעדה אחזה בו ואמר: שמא יש בי דבר מגונה מחמת עבירה שעשיתי, ולכן איני יכול להיקרא שלם. כאשר אמר לו ה': "ואתנה בריתי ביני ובינך" (בראשית יז:ב), נתיישבה דעתו, שכן הבין שהסרת העורלה, שעליה נצטווה עתה, היא הסיבה שעדיין לא הגיע לשלמות.
״וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה״, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הִסְתַּכַּלְתִּי בַּמַּזָּל שֶׁלִּי וְאֵין לִי אֶלָּא בֵּן אֶחָד. אָמַר לוֹ: צֵא מֵאִיצְטַגְנִינוּת שֶׁלְּךָ, אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל.
הגמרא דורשת את הפסוק "והוציא אותו החוצה" (בראשית טו:ה): אברהם אמר לפניו: ריבונו של עולם, הסתכלתי במזל שלי ולפי זה יהיה לי רק בן אחד, וכבר נולד לי בן, כלומר ישמעאל. אמר לו: צא מאצטגנינות שלך כי אין מזל לעם היהודי, שכן הם אינם כפופים להשפעת האצטגנינות.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַמְתַמֵּים עַצְמוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתַּמֵּים עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם״.
רבי יצחק אמר: כל מי שמתנהג בתמימות, הקדוש ברוך הוא נוהג עמו בתמימות, שנאמר: "עִם־חָסִיד תִּתְחַסָּד, עִם־גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם" (שמואל ב׳ 22:26).
אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: כׇּל הַמְתַמֵּים עַצְמוֹ — שָׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים״, וּכְתִיב: ״וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם״.
רבי הושעיא אמר: כל מי שפועל בתמימות, הזמן יעמוד לו, כלומר, הוא יצליח, כפי שנאמר: “התהלך לפני והיה תמים” (בראשית יז:א), וכתוב: “והיית לאב המון גוים” (בראשית יז:ד).
אָמַר רַבִּי: כֹּל הַמְנַחֵשׁ — לוֹ נַחַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב״. וְהָא בְּלָמֶד אָלֶף כְּתִיב! אֶלָּא מִשּׁוּם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה.
רבי יהודה הנשיא אמר: כל המנחש, כלומר, הוא משער ומחפש סימנים לגבי העתיד, הסימן יפגע בו, שנאמר: "כי לא נחש ביעקב" (במדבר כג:כג). הגמרא שואלת: אבל הרי כתוב לא באותיות למד אלף, שמשמעותן "אין ניחוש", ולא באותיות למד ויו, שמשמעותן "לו יש ניחוש". המשמעות הפשוטה של הפסוק היא שאין ניחוש לגבי יעקב. אלא, הטעם לכך שהוא ייפגע אינו מבוסס על הפסוק אלא משום העיקרון של מידה כנגד מידה: מאחר שהוא מנסה לגלות את עתידו, הדבר פוגע בו.
תָּנֵי אַהֲבָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא: כׇּל אָדָם שֶׁאֵינוֹ מְנַחֵשׁ, מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִיצָה שֶׁאֲפִילּוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין יְכוֹלִין לִיכָּנֵס בְּתוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״.
אהבה, בנו של רבי זירא, מלמד: כל אדם שאינו מנחש את עתידו מכניסים אותו לפנים ממחיצה קרוב לאלוהים, למקום שאפילו מלאכי השרת אינם יכולים להיכנס לתוכו, שנאמר: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת ייאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל" (במדבר כג:כג). במילים אחרות, דברים מתגלים לישראל שאפילו המלאכים אינם יודעים, שכן ישראל קרובים יותר לאלוהים מן המלאכים.
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ וְנִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּנָיו לְמִצְרַיִם מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים — מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה אַנְגַּרְיָיא בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ״.
רבי אבהו אמר שרבי אלעזר אמר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים במשך 210 שנה? מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר: "וירק את חניכיו ילידי ביתו" (בראשית י״ד:י״ד). חניכים אלו שלקח למלחמה היו למעשה תלמידיו, שהיו תלמידי חכמים.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהִפְרִיז עַל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: שֶׁהִפְרִישׁ בְּנֵי אָדָם מִלְּהִכָּנֵס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ״.
ושמואל אמר: מפני שהרבה לחקור [הפריז] במידותיו של הקדוש ברוך הוא, כפי שנאמר: "במה אדע כי אירשנה?" (בראשית טו:ח). ורבי יוחנן אמר: הוא נענש מפני שהרחיק בני אדם מלהיכנס תחת כנפי השכינה, כפי שנאמר שמלך סדום אמר לו: "תן לי הנפש והרכוש קח לך" (בראשית יד:כא), אך אברהם סירב לקחת כל רכוש שהוא. אילו לא שמע למלך סדום והניח לאנשים להישאר עמו, היה מכניס את השבויים תחת כנפי השכינה.
״וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ״, רַב אָמַר: שֶׁהוֹרִיקָן בַּתּוֹרָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שֶׁהוֹרִיקָן בְּזָהָב.
הגמרא חוזרת לדון באחד מן הפסוקים שהובאו קודם לכן: "וירק את חניכיו ילידי ביתו" (בראשית יד:יד). רב אמר: הריק עליהם תורה כמו מי שמערה מכלי אחד אל כלי אחר, ושמואל אמר: הריק עליהם זהב ונתן להם שפע של ממון כדי שילכו עמו למלחמה.
״שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת״, אָמַר רַבִּי אַמֵּי בַּר אַבָּא: אֱלִיעֶזֶר כְּנֶגֶד כּוּלָּם. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֱלִיעֶזֶר הוּא, דְּחוּשְׁבָּנֵיהּ הָכִי הָוֵי.
התורה קובעת שהוא לקח "שמונה עשר ושלוש מאות" (בראשית י"ד:י"ד) אנשים למלחמה. רבי אמי בר אבא אמר: אליעזר היה שקול כנגד כולם. יש שאומרים: רק אליעזר הוא הנזכר כאן, שכן הערך המספרי של אותיות שמו הוא זה המספר, כלומר 318.
וְאָמַר רַבִּי אַמֵּי בַּר אַבָּא: בֵּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי״ — חוּשְׁבָּנֵיהּ מְאָה וְשִׁבְעִין וּתְרֵין.
ורבי אמי בר אבא אמר: אברהם הכיר את בוראו בגיל שלוש שנים, כפי שנאמר: "מפני ש[עקב] אברהם שמע בקולי" (בראשית כו:ה). הערך המספרי של אותיות המילה עקב הוא 172, ומכאן שהוא קיים את ההלכה במשך מספר שנים זה. אם אברהם חי עד גיל 175, הרי שהכרתו הראשונה את הבורא הייתה בהיותו בן שלוש.
וְאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא:
וגם רמי בר אבא אמר באופן דומה:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria