מַתְנִיתִין בִּזְבִינָא מִיצְעָא, וְדִשְׁמוּאֵל בִּזְבִינָא חֲרִיפָא.
חייב להיות שהמשנה עוסקת במכירה ממוצעת, שאינה באיכות נמוכה במיוחד וקשה למכירה ואף לא באיכות גבוהה במיוחד ובביקוש רב. לכן, כאשר היא נמכרת במחיר הקבוע, אי אפשר לומר שהקונה או המוכר מפיקים תועלת. לפיכך, הנודר חייב להפחית מן המחיר כאשר הוא מוכר לאלה האסורים עליו בנדר ולהוסיף על המחיר כאשר הוא קונה מהם. ואילו, לעומת זאת, המקרה של שמואל מתייחס למכירה חטופה, שבה מכירה במחיר הקבוע נחשבת כמועילה בעיקר לקונה.
תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: הַלּוֹקֵחַ כֵּלִים מִן הַתַּגָּר לְשַׁגְּרָן לְבֵית חָמִיו, וְאָמַר לוֹ: אִם מְקַבְּלִין אוֹתָן מִמֶּנִּי — אֲנִי נוֹתֵן לְךָ דְּמֵיהֶם, וְאִם לָאו — אֲנִי נוֹתֵן לְךָ לְפִי טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁבָּהֶן. נֶאֶנְסוּ בַּהֲלִיכָה — חַיָּיב.
הגמרא מעירה: נלמד בברייתאבהתאם לדעתו של שמואל שנטילת חפץ מן המוכר כדי לבדוק אותו לפני הקנייה נחשבת כמו שאילתו. במקרה של מי שלוקח כלים מסוחר כדי לשלוח אותם לבית חמיו כמתנה ואומר לסוחר: אם יקבלו אותם ממני אני אתן לך את שוויים, ואם לא ירצו אותם, אני אתן לך סכום כסף לפי שווי ההנאה הממונית שקיבלתי מהם, כלומר, אשלם משהו עבור ההנאה שקיבלתי מכך שהראיתי לחמי שאני רוצה לכבדו, אז אם אירע אונס לכלים בדרך לבית החם והם נשברו, הקונה חייב לשלם, משום שמעמדו הוא כמעמד שואל.
בַּחֲזָרָה — פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּנוֹשֵׂא שָׂכָר.
אך אם החותן לא רצה בהם והחזיר אותם למוכר, ואירעה תאונה בדרך החזרה, הקונה פטור משום שהוא נחשב כשומר שכר. מאחר שהחותן החליט שלא לקבל אותם, והקונה הפוטנציאלי כבר אינו מפיק מהם תועלת, הוא אינו נחשב לשואל, אלא לשומר שכר של הכלים הללו, ושומר שכר פטור במקרה של תאונה.
הָהוּא סַפְסִירָא דִּשְׁקַל חֲמָרָא לְזַבּוֹנֵי וְלָא אִיזַּבַּן. בַּהֲדֵי דַּהֲדַר, אִיתְּנִיס חַמְרָא, חַיְּיבֵיהּ רַב נַחְמָן לְשַׁלּוֹמֵי. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: נֶאֶנְסוּ בַּהֲלִיכָה חַיָּיב, בַּחֲזָרָה פָּטוּר.
הגמרא מספרת: היה סרסור אחד [safseira] שלקח חמור למכור אך הוא לא נמכר, כלומר, הוא לא הצליח למצוא קונה. בשעה שהיה בעיצומה של החזרתו של החמור לבעליו, אירעה תאונה לחמור. רב נחמן אז חייב אותו לשלם עליו. רבא הקשה על רב נחמן מן ברייתא זו: אם אירעה תאונה בדרך, הוא חייב לשלם; ואם אירעה בדרך החזרה הוא פטור. מאחר שהמקרה של רב נחמן אירע בדרך החזרה, מדוע חייב אותו רב נחמן לשלם?
אֲמַר לֵיהּ: חֲזָרָה דְסַפְסִירָא — הוֹלָכָה הִיא. דְּאִילּוּ מַשְׁכַּח לְזַבּוֹנֵי — אֲפִילּוּ אַבָּבָא דְבֵיתֵיהּ מִי לָא מְזַבֵּין לֵיהּ?
רב נחמן אמר לו: דרך החזרה של סרסור היא כמו הדרך לשם, וחפץ אינו נחשב כמוחזר עד שהוא מוסר אותו בפועל לבעליו. זאת מפני שאילו היה מוצא מישהו למכור לו את החמור אפילו בפתח ביתו, האם לא היה מוכר אותו? לפיכך, הוא שומר על מעמד של שואל. אולם, במקרה של הבאת מתנה לאדם מסוים שאינו מקבל אותה, המכר בטל, ועל הקונה המיועד רק לשמור על החפץ עד שיוחזר לבעליו, דבר המקנה לו מעמד של שומר שכר.
מַתְנִי׳ ״קֻוֽנָּם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לָעֲרֵלִים״ — מוּתָּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָסוּר בְּמוּלֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם.
משנה: אם אמר: הנאה מן הערלים קונם עליי, הרי הוא מותר ליהנות מיהודים ערלים, מפני שאין הם נחשבים לערלים, אבל הוא אסור ליהנות מן הנימולים שבאומות העולם.
״שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לַמּוּלִים״ — אָסוּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל, וּמוּתָּר בְּמוּלֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם. שֶׁאֵין הָעׇרְלָה קְרוּיָה אֶלָּא לְשֵׁם אוּמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי כׇל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכׇל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב״. וְאוֹמֵר: ״וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה״. וְאוֹמֵר: ״פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים״.
לעומת זאת, אם אמר: הנאה מן הנימולים היא קונםעלי, הרי הוא אסור ליהנות אפילו מיהודים שאינם נימולים, ומותר לו ליהנות מן הנימולים שבאומות העולם, שכן המונח ערלים משמש רק לכינוי אומות העולם, שנאמר: “כי כל הגויים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב” (ירמיהו ט:כה), ונאמר: “והיה הפלשתי הערל הזה” (שמואל א׳ יז:לו), ונאמר: “פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים” (שמואל ב׳ א:כ). פסוקים אלה מלמדים שגויים סתם נקראים ערלים, בין אם הם נימולים בפועל ובין אם לאו.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מְאוּסָה הִיא הָעׇרְלָה, שֶׁנִּתְגַּנּוּ בָּהּ רְשָׁעִים שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי כׇל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים״. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁנִּכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת.
רבי אלעזר בן עזריה אומר: העורלה מאוסה, כפי שעולה מן העובדה שהרשעים מתבזים בה, שנאמר: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה', וּפָקַדְתִּי עַל כָּל מוּל בְּעָרְלָה: עַל מִצְרַיִם וְעַל יְהוּדָה וְעַל אֱדוֹם וְעַל בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב וְעַל כָּל קְצוּצֵי פֵאָה הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר; כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים, וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב" (ירמיהו ט:כה), ומכאן שיש יסוד של גנאי הקשור לעורלה. רבי ישמעאל אומר: גדולה היא מצוות המילה, שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות, שכן המילה ברית מופיעה שלוש עשרה פעמים בקטע בתורה הדן במילה (בראשית, פרק יז).
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת חֲמוּרָה.
רבי יוסי אומר: גדולה היא מצוות המילה, שהיא דוחה את הלכותהשבת החמורות, שכן המילה נעשית אפילו אם היום השמיני לאחר לידת בן חל בשבת, אף על פי שהמילה מפרה את איסור המלאכה בשבת.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה — שֶׁלֹּא נִתְלָה לוֹ לְמֹשֶׁה הַצַּדִּיק עָלֶיהָ מְלֹא שָׁעָה.
רבי יהושע בן קרחה אומר: גדולה היא מצוות המילה, כפי שעולה מן העובדה שעונשו של משה הצדיק על שלא מל את בנו כאשר היה בידו לעשות כן לא נדחה אפילו שעה שלמה אחת (ראו שמות ד:כד–כו).
רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה — שֶׁדּוֹחָה אֶת הַנְּגָעִים. רַבִּי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁכׇּל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא נִקְרָא שָׁלֵם עַד שֶׁמָּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים״.
רבי נחמיה אומר: גדולה היא מצוות המילה שהיא דוחה את האיסורים הקשורים לצרעת. אם נמצאת צרעת על עורלתו של תינוק, אף שעל פי הכלל אסור לחתוך את המקום הנגוע, מותר לעשות כן כדי לקיים את מצוות המילה. רבי יהודה הנשיא אומר: גדולה היא מצוות המילה, שעם כל המצוות שעשה אברהם אבינו, לא נקרא תמים עד שמל את עצמו, שנאמר בשעה שניתנה לו המצווה: "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז:א).
דָּבָר אַחֵר: גְּדוֹלָה מִילָה — שֶׁאִלְמָלֵא הִיא, לֹא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי״.
לחלופין, כה גדולה היא מצוות המילה, שאילולא היא הקדוש ברוך הוא לא היה בורא את עולמו, כפי שנאמר: "כה אמר ה': אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג:כה), והברית הקיימת יומם ולילה היא ברית המילה, שכן היא מצויה תמיד על גופו של האדם.
גְּמָ׳ תַּנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁכׇּל זְכִיּוֹת שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא עָמְדוּ לוֹ כְּשֶׁנִּתְרַשֵּׁל מִן הַמִּילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה׳ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ״.
גמרא: שנויה בברייתא שרבי יהושע בן קרחה אומר: גדולה היא מצוות המילה, שכל הזכויות שמשה רבנו צבר כאשר קיים מצוות לא הגנו עליו כאשר התרשל בקיום מצוות המילה, שנאמר: "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו" (שמות ד:כד).
אָמַר רַבִּי: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁמּשֶׁה רַבֵּינוּ נִתְרַשֵּׁל מִן הַמִּילָה, אֶלָּא כָּךְ אָמַר: אָמוּל וְאֵצֵא — סַכָּנָה הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וְגוֹ׳״. אָמוּל וְאֶשְׁהֶא שְׁלֹשָׁה יָמִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לִי ״לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם״. אֶלָּא מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ מֹשֶׁה —
רבי יהודה הנשיא אמר: חס ושלום שמשה רבנו התרשל במצוות מילה. אלא כך הוא אמר: אם אמול את הילד עכשיו ואצא לדרך, יש בכך סכנה לילד, כפי שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" (בראשית לד:כה), דבר המורה שכאב המילה נמשך כמה ימים והילד עלול להיות בסכנה בעודו כואב. ואם אמול אותו מיד ואמתין שלושה ימים ורק אחר כך אצא לדרך, גם זה בעייתי, שכן הקדוש ברוך הוא אמר לי: "לך שוב מצרים" (שמות ד:יט), כלומר, לך מיד. מטעמים אלה משה לא מל את הילד מיד, אך לא הייתה מצדו כל התרשלות. אבל לפי הסבר זה, מאיזה טעם נענש משה?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria