מַתְנִי׳ הַנּוֹדֵר מִשּׁוֹבְתֵי שַׁבָּת — אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בַּכּוּתִים. מֵאוֹכְלֵי שׁוּם — אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בַּכּוּתִים. מֵעוֹלֵי יְרוּשָׁלַיִם — אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּמוּתָּר בַּכּוּתִים.
משנה:הנודר שהנאה מן השובתים בשבת אסורה עליו, הרי הוא אסור ליהנות מיהודי, וכן הוא אסור ליהנות מן הכותים [כותים] מפני שאף הם שומרי שבת. הנודר שהנאה מן אוכלי השום בליל שבת אסורה עליו, הרי הוא אסור ליהנות מיהודי, וכן הוא אסור ליהנות מן הכותים. אבל אם נדר שהנאה מן העולים לירושלים אסורה עליו, הרי הוא אסור ליהנות מיהודי, אבל הוא מותר ליהנות מן הכותים מפני שאין הם עולים לירושלים אלא להר גריזים.
גְּמָ׳ מַאי ״שׁוֹבְתֵי שַׁבָּת״? אִילֵּימָא מִמְּקַיְּימֵי שַׁבָּת, מַאי אִירְיָא בַּכּוּתִים? אֲפִילּוּ גּוֹיִם נָמֵי! אֶלָּא מִמְּצֻוִּוים עַל הַשַּׁבָּת.
גמרא: הגמרא שואלת: מה פירוש הביטוי במשנה: השובתים בשבת? אם נאמר שמי שנדר התכוון לאסור הנאה מאלה המקיימים את השבת, כלומר, ששומרים אותה בפועל, מדוע הוזכר במיוחד שהוא אסור בהנאה מן הכותים; אפילו הנאה מגויים אחרים שאינם יהודים ושומרים שבת הייתה צריכה להיות אסורה גם כן? אלא, כוונת התנא הייתה למקרה שבו אדם נדר שהנאה מאלה המצווים על שמירת שבת אסורה, ותנא זה סובר שהכותים נחשבים גרים גמורים, המצווים לשמור שבת.
אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: ״מֵעוֹלֵי יְרוּשָׁלַיִם״ — אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּמוּתָּר בַּכּוּתִים, אַמַּאי? וְהָא מְצֻוִּוים נִינְהוּ!
הגמרא שואלת: אם כן, אמור את הסיפא של המשנה: אם הוא נודר שהנאה מאלה העולים לירושלים אסורה עליו, הרי הוא אסור ליהנות מיהודי אך מותר ליהנות מן השומרונים. מדוע? והרי אין השומרונים מצוּוים לעלות כמו שאר היהודים?
אָמַר אַבָּיֵי: מְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה קָתָנֵי. בְּתַרְתֵּי בָּבֵי קַמָּיָיתָא: יִשְׂרָאֵל וְכוּתִים — מְצֻוִּוין וְעוֹשִׂין, גּוֹיִם הָהוּא דְּעָבְדִי — עוֹשִׂין וְאֵינָם מְצֻוִּוין. בְּעוֹלֵי יְרוּשָׁלַיִם: יִשְׂרָאֵל — מְצֻוִּוין וְעוֹשִׂין, כּוּתִים — מְצֻוִּוין וְאֵינָם עוֹשִׂין.
אביי אמר: מדובר באלה שמצווים ואכן מקיימים מצווה, ויש להבין את המשנה כך: בשתי הפסקאות הראשונות של המשנה, העוסקות בשמירת שבת ובאכילת שום, נכללים גם יהודים ושומרונים משום שהם מצווים ואכן מקיימים את המצווה. אולם, לגבי גויים, אלה שמקיימים מצוות אלו דינם כמי שמקיימים את המצווה אך אינם מצווים לעשות כן. לפיכך, מי שנדר את הנדר מותר לו ליהנות מהם. באשר למקרה של העולים לירושלים, יהודי מצווה לקיים מצווה זו ומקיים אותה, ואילו השומרונים מצווים אך אינם מקיימים אותה, ולכן מותר לו ליהנות מהם.
מַתְנִי׳ ״קֻוֽנָּם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לִבְנֵי נֹחַ״ — מוּתָּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם.
משנה: אם אדם אומר: הנכסים של בני נח הם קונם עליי, ומשום כך לא אהנה מהם, הרי הוא מותר ליהנות מיהודי אך אסור ליהנות מאומות העולם.
גְּמָ׳ וְיִשְׂרָאֵל מִי נָפֵיק מִכְּלָל בְּנֵי נֹחַ? כֵּיוָן דְּאִיקַּדַּשׁ אַבְרָהָם, אִיתְקְרוֹ עַל שְׁמֵיהּ.
גמרא: הגמרא שואלת: וכי יהודי מוצא מכלל בני נח? הרי גם הם מבני נח. הגמרא משיבה: מאחר שאברהם התקדש ויוחד למלא תפקיד ייחודי בעולם, כל צאצאיו נקראים על שמו ושוב אינם נקראים בני נח.
מַתְנִי׳ ״שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְזֶרַע אַבְרָהָם״ — אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּמוּתָּר בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם.
משנה: אם אדם אומר: הנכס של צאצאי אברהם אסור עליי, ומאותה סיבה לא אהנה ממנו, הרי הוא אסור ליהנות מיהודי אך מותר לו ליהנות מאומות העולם.
גְּמָ׳ וְהָאִיכָּא יִשְׁמָעֵאל! ״כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע״ כְּתִיב. וְהָאִיכָּא עֵשָׂו! ״בְּיִצְחָק״, וְלֹא כׇּל יִצְחָק.
גמרא: בנוגע לפסיקת המשנה, שהנודר נדר כזה מותר לו ליהנות מן האומות, הגמרא שואלת: והרי ישמעאל וזרעו, שגם הם מזרעו של אברהם? מדוע אין אסור ליהנות גם מהם? הגמרא משיבה: נאמר לגבי אברהם: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא:יב), ומכאן שזרעו של ישמעאל אינו נקרא זרעו של אברהם. הגמרא שואלת: והרי עשו וזרעו; אף הם מזרעו של אברהם, שהרי הם מזרעו של יצחק? הגמרא משיבה שהמילים "ביצחק" משמען שחלק מזרעו של יצחק, כלומר בני יעקב, נכללים בזרעו של אברהם, אבל לא כל זרעו של יצחק.
מַתְנִי׳ ״שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה מִיִּשְׂרָאֵל״ — לוֹקֵחַ בְּיוֹתֵר וּמוֹכֵר בְּפָחוֹת. ״שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנִין לִי״ — לוֹקֵחַ בְּפָחוֹת וּמוֹכֵר בְּיוֹתֵר, וְאֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. ״שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָהֶן וְהֵן לִי״ — יֵהָנֶה לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם.
משנה: אם אדם אומר: נכסיו של יהודי אסורים עליי, ומשום כך לא אהנה מהם, מותר לו לקנות חפצים מיהודי ביותר ממחיר השוק ולמכור חפצים ליהודי בפחות ממחיר השוק, כדי שלא יפיק הנאה מן העסקאות. אם אדם אומר: הנאה ממני אסורה ליהודי, מותר לו לקנות חפצים מיהודי בפחות ממחיר השוק ולמכור חפצים ליהודי ביותר ממחיר השוק, כדי שלא יפיק הנאה מן העסקאות. אבל אף על פי שהדבר מותר, אין שומעין לו, כלומר, בדרך כלל אנשים לא יסכימו לסחור עמו באופן שיגרום להם הפסד בכל עסקה. אם אדם אומר: נכסיו של יהודי אסורים עליי, ומשום כך לא אהנה מהם, ונכסיי אסורים על יהודי והם לא ייהנו ממני, במקרה זה מותר לו ליהנות מן האומות אך לא מיהודי, ויהודי אינו רשאי ליהנות ממנו.
גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: הַלּוֹקֵחַ כְּלִי מִן הָאוּמָּן לְבַקְּרוֹ וְנֶאֱנַס בְּיָדוֹ — חַיָּיב. אַלְמָא קָסָבַר הֲנָאַת לוֹקֵחַ הִיא.
גמרא:שמואל אמר: במקרה של מי שלוקח כלי מאומן כדי לבודקו, ואירע לו אונס בעודו בידו, כגון שנשבר, הבודק חייב לשלם על הנזק. מאחר שהבודק את החפץ יכול היה להשלים את המקח בכל עת, דינו כשואל בזמן שהוא בודק אותו, שכן כל ההנאה שלו היא. הגמרא מעירה: מכאן עולה לכאורה ששמואל סבור שבכל מקח עיקר ההנאה היא של הקונה. הקונה נהנה הרבה יותר מן המוכר, ולכן עליו לשלם על אונסים.
תְּנַן: ״שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה מִיִּשְׂרָאֵל״ — מוֹכֵר בְּפָחוֹת, אֲבָל שָׁוֶה בְּשָׁוֶה — לָא. וְאִי הֲנָאַת לוֹקֵחַ הִיא — אֲפִילּוּ שָׁוֶה בְּשָׁוֶה! מַתְנִיתִין בִּזְבִינָא דִּרְמֵי עַל אַפֵּיהּ.
הגמרא מעלה קושי על דברי שמואל: למדנו במשנה שאם אדם אומר: נכסיו של יהודי אסורים עליי, ומאותה סיבה לא אהנה מהם, מותר לו למכור חפצים ליהודי בפחות ממחיר השוק. הגמרא מסיקה: מותר לו למכור במחיר נמוך יותר, אבל למכור את החפצים במחיר השווה למחיר השוק אינו מותר. אבל אם עיקר ההנאה מן המכירה היא של הקונה, אזי אפילו מכירת החפצים במחיר השווה למחיר השוק הייתה צריכה להיות מותרת. הגמרא משיבה: המשנה עוסקת במכירה שמונחת לפניו, כלומר, חפץ שאינו מעורר עניין אצל קונים פוטנציאליים. במקרה כזה, המוכר נהנה מן המכירה אפילו אם החפץ נמכר במחיר השוק, ולכן הדבר אסור.
אִם כֵּן אֵימָא רֵישָׁא: לוֹקֵחַ בְּיוֹתֵר. וְעוֹד, אֵימָא סֵיפָא: ״שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנִין לִי״ — [לוֹקֵחַ בְּפָחוֹת] וּמוֹכֵר בְּיוֹתֵר. וְאִי בִּזְבִינָא דִּרְמֵי עַל אַפֵּיהּ — אֲפִילּוּ שָׁוֶה בְּשָׁוֶה!
הגמרא שואלת: אם כן, אמור את הרישא של אותה הלכה: הוא רשאי לקנות חפצים מיהודי ביותר ממחיר השוק. אם המשנה עוסקת במקרה שבו המוכר שמח למכור, מדוע הקונה צריך לשלם יותר? היה צריך להיות מותר לו לשלם את שווי השוק. ועוד, אמור את הסיפא של המשנה: אם אחד אומר: הנאה ממני היא אסורה ליהודי, הוא רשאי לקנות חפצים מיהודי בפחות ממחיר השוק ורשאי למכור חפצים ליהודי ביותר ממחיר השוק. אבל אם מדובר במכירה המונחת לפניו, אז אפילו אם הוא מוכר במחיר השווה למחיר הקנייה, יש לו יותר הנאה מן הקונה, והדבר היה צריך להיות מותר.
סֵיפָא בִּזְבִינָא חֲרִיפָא. אִי הָכִי לוֹקֵחַ בְּפָחוֹת? אֲפִילּוּ שָׁוֶה בְּשָׁוֶה! אֶלָּא
הגמרא משיבה: הסיפא מתייחסת למקרה ההפוך, במכירה חדה [ḥarifa], כלומר, מכירה שבה הסחורה מעוררת עניין רב בקרב קונים פוטנציאליים. לכן, הקונה נהנה אם הוא משלם את מחיר השוק. הגמרא שואלת: אם כך, שהסיפא מתייחסת למקרה כזה, מדוע מי שנדר את הנדר צריך לקנות זאת בפחות ממחיר השוק? אפילו במחיר השווה למחיר הקנייה היה צריך להיות מותר, שכן הסחורה נמכרת היטב והמוכר אינו מפיק מכך כל הנאה. אלא,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria