דְּאִי הֲוָה יָדַע דְּמִית, מִן לְאַלְתַּר הֲוָה גָּמַר וְיָהֵיב גִּיטָּא.
שכן אילו ידע שהוא ימות בתוך שנה, היה מסיים מיד את החלטתו ונותן לה את גט הגירושין. מאחר שנתן לה אותו מלכתחילה כדי שלא תזדקק לייבום, מניחים שכוונתו הייתה למסור אותו גם במקרה זה. לעומת זאת, במקרה שבו אדם התנה לגבי זכויותיו, שעליהן בוודאי לא התכוון לוותר, מניחים שלא היה רוצה שדבריו יחולו במצב זה.
מַאי שְׁנָא מֵהָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: אִי לָא אָתֵינָא מִכָּאן עַד תְּלָתִין יוֹמִין לֶיהֱוֵי גִּיטָּא. אֲתָא וּפַסְקֵיהּ מַעְבָּרָא. אֲמַר לְהוּ: חֲזוֹ דַּאֲתַאי, חֲזוֹ דַּאֲתַאי! וַאֲמַר שְׁמוּאֵל: לָא שְׁמֵיהּ מֵתְיָיא. אַמַּאי? וְהָא מֵינָס אֲנִיס!
הגמרא ממשיכה להקשות על רבא: במה שונה הדבר מן המקרה הבא: היה אדם אחד שאמר לשליחים שאצלם הפקיד גט: אם איני חוזר מעכשיו ועד שלושים יום שיעברו, יהא זה גט. הוא בא ביום השלושים אך נעכב מלחצות את הנהר על ידי המעבורת שהייתה ממוקמת בצדו השני של הנהר, ולכן לא הגיע בתוך הזמן שנקבע. הוא אמר לאנשים שמעבר לנהר: ראו שהגעתי, ראו שהגעתי. ושמואל אמר: אין זה נחשב להגעה, והתנאי נחשב כאילו התקיים. הגמרא שואלת: מדוע אין זה נחשב להגעה; והרי הוא נאנס בנסיבות שמעבר לשליטתו?
דִּלְמָא אוּנְסָא דְּמִיגַּלְּיָא שָׁאנֵי, וּמַעְבָּרָא מִיגַּלֵּי אוּנְסֵיהּ.
הגמרא משיבה: אולי המקרה של אונס שהוא ניכר לכול וניתן היה לצפותו מראש שונה, ומעבורת היא סוג ניכר של אונס, שהיה עליו להביאו בחשבון ולהתנות עליו במפורש. מאחר שלא עשה כן, אין זה נחשב אונס.
וּלְרַב הוּנָא, מִכְּדִי אַסְמַכְתָּא הִיא. וְאַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא! שָׁאנֵי הָכָא דְּמִיתַּפְסָן זָכְוָתֵיהּ.
הגמרא שואלת: ולפי רב הונא, שאמר שמסמכיו לפסק דין לטובתו מתבטלים אם אינו חוזר עד הזמן שנקבע, קשה להבין מדוע התנאי תקף. הרי סוף סוף זו עסקה מתוך גמירות דעת לא מוחלטת [אסמכתא], שכן בוודאי הניח שיחזור ולא התכוון באמת למסור את מסמכיו, ואסמכתא אינה מקנה. אפילו אם אדם עושה מעשה קניין לשם כך, אין לו כוונה באמת לקיים זאת. הגמרא משיבה: כאן הדבר שונה, מפני שמסמכיו לפסק דין לטובתו מוחזקים בידי בית הדין, ולכן בוודאי התכוון לוותר עליהם אם לא יחזור בזמן.
וְהֵיכָא דְּמִיתַּפְסִין לָאו אַסְמַכְתָּא הִיא? וְהָתְנַן: מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ, וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ, וְאָמַר: אִם אֵין אֲנִי נוֹתֵן לוֹ מִכָּאן עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם — תֵּן לוֹ שְׁטָרוֹ.
הגמרא שואלת: והאם במקרה שבו זכויותיו מוחזקות בידי צד אחר, האם אין זה נחשב אסמכתא? והרי למדנו במשנה (בבא בתרא קסח ע"א): במקרה של מי שפרע חלק מחובו, והפקיד את שטר ההלוואה שלו בידי צד שלישי לצורכי ביטחון, ואמר: אם לא אתן לו את יתרת החוב מעתה ועד שלושים יום, תן לו את שטר ההלוואה שלו והוא יוכל לגבות את מלוא הסכום.
הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נָתַן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִתֵּן. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יִתֵּן. וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר אַסְמַכְתָּא קָנְיָא!
אם הגיע הזמן והוא לא נתן את יתרת החוב לנושה, רבי יוסי אומר: הצד השלישי צריך לתת את השטר לחייב. ורבי יהודה אומר: לא ייתן אותו. ורב נחמן אמר שרבה בר אבוה אמר שרב אמר: ההלכה אינה בהתאם לדעתו של רבי יוסי, שאמר שאסמכתא קונה. הטעם לכך הוא שמי שהפקיד את השטר סבור שיחזור בזמן ומעולם לא התכוון למסור את השטר. ניתן לראות במשנה שאפילו במקרה שבו השטר הוחזק בידי צד שלישי, הוא עדיין נחשב אסמכתא ואינו תקף.
שָׁאנֵי הָכָא דְּאָמַר לִבַּטְלָן זָכְוָתֵיהּ.
הגמרא משיבה: כאן הדבר שונה משום שמי שהפקיד את מסמכיו בבית הדין אמר במפורש שמסמכים עבור פסק דין לטובתו יהיו בטלים, דבר המוכיח שהתכוון לקיים את תנאו.
וְהִלְכְתָא: אַסְמַכְתָּא קָנְיָא. וְהוּא דְּלָא אֲנִיס, וְהוּא דִּקְנוֹ מִינֵּיהּ בְּבֵית דִּין חָשׁוּב.
הגמרא מסיקה: וההלכה במקרים אלה היא כדלקמן: אסמכתא קונה אפילו אם היא תלויה בתנאי שאולי לא יתקיים, אך דבר זה נכון רק אם מי שקבע את ההתחייבות התלויה באסמכתאלא נאנס בנסיבות שמעבר לשליטתו שמנעו ממנו לעשות כן, אלא בחר במכוון שלא לקיים את התנאי. בנוסף, זהו ההלכה רק אם עשה קניין מן הצד האחר עבור אסמכתא זו בבית דין חשוב, אך לא לגבי הסכם שנעשה שלא בבית דין חשוב.
מַתְנִי׳ נוֹדְרִין לֶהָרָגִין וְלֶחָרָמִין וְלַמּוֹכְסִין. שֶׁהִיא תְּרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ תְּרוּמָה. שֶׁהֵן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בַּכֹּל נוֹדְרִין,
משנה:מותר לנדור לרוצחים, כלומר, אנשים החשודים בהריגת אחרים בענייני ממון; או לשודדים [ḥaramin]; או למוכסי מס המבקשים לגבות מס, שהתבואה שברשותו היא תרומה אף על פי שאינה תרומה. מותר גם לנדור להם שהתבואה שברשותו שייכת לבית המלך, אף על פי שאינה שייכת לבית המלך. מותר לאדם לנדור נדר שקר כדי להציל את עצמו או את רכושו, שכן לאמירה מסוג זה אין מעמד של נדר. בית שמאי אומרים: מותר לנדור במקרה כזה, אף על פי שאין כוונתו שדבריו יהיו אמת, בכל אופן של נדר או של הטלת איסור כדי להטעות את האנשים הללו,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria