לָא עָבְרִינַן יַרְדְּנָא.
עדיין לא חצינו את נהר הירדן, ועדיין היינו מחוץ לארץ ישראל. לכן, קללת לב של כעס הייתה רלוונטית.
אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כׇּל הַכּוֹעֵס, אֲפִילּוּ שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ אֵין אֱלֹהִים כׇּל מְזִמּוֹתָיו״. רַבִּי יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי אָמַר: מְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּדוֹ וּמוֹסִיף טִיפְּשׁוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ״, וּכְתִיב: ״וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: בְּיָדוּעַ שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרוּבִּין מִזְּכִיּוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבַעַל חֵמָה רַב פָּשַׁע״.
רבה בר רב הונא אמר: כל הכועס, באותה שעה אפילו השכינה אינה חשובה בעיניו, שנאמר: "רשע כגובה אפו בל ידרוש; אין אלוהים כל מזימותיו" (תהילים י:ד). רבי ירמיה מדפתי אמר: כל הכועס שוכח את תלמודו ומרבה איוולת, שנאמר: "כי כעס בחיק כסילים ינוח" (קהלת ז:ט), וכתוב: "וכסיל יפרוש איוולת" (משלי יג:טז). רב נחמן בר יצחק אמר: לגבי מי שכועס, מוכר הדבר שעוונותיו מרובים מזכויותיו, שנאמר: "ואיש חמה רב פשע" (משלי כט:כב).
אָמַר רַב אַדָּא בְּרַבִּי חֲנִינָא: אִלְמָלֵא (לֹא) חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל לֹא נִיתַּן לָהֶם אֶלָּא חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה וְסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ בִּלְבַד, שֶׁעֶרְכָּהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא. מַאי טַעְמָא: ״כִּי בְּרֹב חׇכְמָה רׇב כָּעַס״.
רב אדא, בנו של רבי חנינא, אמר: אילו ישראל לא חטאו בזמנים קדומים היו ניתנים להם חמשת חומשי התורה וספר יהושע בלבד. הם נזקקו לספר יהושע מפני שהוא כולל את סידור ארץ ישראל. מאחר שהוא כולל את חלוקת ארץ ישראל בין השבטים, הוא נדרש לכל הדורות, אך שאר ספרי הנביאים מפרטים בעיקר את ההיסטוריה של האופן שבו ישראל הכעיסו את אלוהים והוא שלח נביאים להוכיחם. מה הטעם, כלומר, מהי הרמיזה לרעיון זה? נאמר: "כי ברב חכמה רב כעס" (קהלת א, יח). כל החכמה שיש ליהודים מספרי התורה היא תוצאה של כך שהכעיסו את אלוהים.
אָמַר רַבִּי אַסִּי: אֵין נִזְקָקִין לֶ״אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״, חוּץ מִ״קּוּנָּם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי שֶׁגָּנְבָה אֶת כִּיסִי וְשֶׁהִכְּתָה אֶת בְּנִי״, וְנוֹדַע שֶׁלֹּא גָּנְבָה וְשֶׁלֹּא הִכַּתּוּ.
§ רבי אסי אמר: אין נזקקין לבקשה להתיר נדר שבו נזכר שמו של אלוהי ישראל, מפני שהצהרה כזו חמורה במיוחד, חוץ ממקרה שבו אדם נשבע באלוהי ישראל ומוסיף: הנאה ממני היא קונם לאשתי מפני שגנבה את ארנקי או שהכתה את בני, ולאחר מכן נודע שלא גנבה או שלא הכתה את בנו. במקרה כזה אפשר להתיר את הנדר, מפני שהנדר נעשה בטעות, אבל במקרים אחרים אין מתירין נדר כזה.
הָהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַסִּי, אָמַר לַהּ: בְּמַאי נְדַרְתְּ? בֵּ״אלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״. אֲמַר לַהּ: אִי נְדַרְתְּ בְּ״מוֹהִי״ שֶׁהִיא כִּינּוּי בְּעָלְמָא — מִזְדְּקִיקְנָא לִךְ, הַשְׁתָּא דְּלָא נְדַרְתְּ בְּ״מוֹהִי אֶלָּא בֵּ״אלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״, לָא מִזְדְּקִיקְנָא לִךְ.
הגמרא מספרת: הייתה אישה אחת שבאה לפני רב אסי. אמר לה: באיזו לשון נדרת? אמרה לו: באלוהי ישראל. אמר לה: אילו היית נודרת ואומרת: ב־mohi, שהוא רק שם חלופי, הייתי נזקק לבקשתך ומתיר את הנדר, אבל עכשיו, שלא נדרת ב־mohi אלא באלוהי ישראל, איני נזקק לבקשתך ואיני מתיר את הנדר.
רַב כָּהֲנָא אִיקְּלַע לְבֵי רַב יוֹסֵף, אֲמַר לֵיהּ: לִטְעוֹם מָר מִידֵּי. אֲמַר לֵיהּ: לָא מָרֵי כּוֹלָּא, לָא טָעֵימְנָא לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא מָרֵי כּוֹלָּא, לָא טָעֲימַתְּ לֵיהּ. הָנִיחָא לְרַב כָּהֲנָא, דְּאָמַר: ״לָא מָרֵי כּוֹלָּא״. אֶלָּא לְרַב יוֹסֵף, אַמַּאי אֲמַר ״לָא מָרֵי כּוֹלָּא״? הָכִי הוּא דְּקָאָמַר לֵיהּ: ״לָא מָרֵי כּוֹלָּא״ הוּא דְּקָאָמְרַתְּ, הִלְכָּךְ לָא טָעֲימַתְּ לֵיהּ.
הגמרא מספרת על מעשה נוסף: רב כהנא הזדמן לבוא לביתו של רב יוסף. רב יוסף אמר לו: יאכל מר משהו. אמר לו: לא, בחיי ריבון כל העולמים לא אוכל. רב יוסף אמר לו: לא, בחיי ריבון כל העולמים לא תאכל. הגמרא מעירה: דבריו של רב כהנא: לא, בחיי ריבון כל העולמים לא אוכל, מובנים היטב. אבל רב יוסף, מדוע אמר: לא, בחיי ריבון כל העולמים לא תאכל? מה הייתה מטרת נדרו? הגמרא משיבה: כך אמר לו: לא, בחיי ריבון כל העולמים לא תאכל — כך אמרת; לפיכך אינך רשאי לאכול, שכן נדר שנאמר בלשון חגיגית כזו אין להתירו.
אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הִלְכְתָא, פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה, וְנִזְקָקִין לֵ״אלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״.
רבא אמר כי רב נחמן אמר: ההלכה היא שמותר לפוסק הלכתי לפתוח בהתרה על סמך חרטה, ושגם נזקקים לבקשה להתיר נדר שבו נזכר שמו של אלוהי ישראל.
מִשְׁתַּבַּח לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן בְּרַב סְחוֹרָה דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא. אָמַר לוֹ: כְּשֶׁיָּבֹא לְיָדְךָ, הֲבִיאֵהוּ לְיָדִי. הֲוָה לֵיהּ נִדְרָא לְמִישְׁרֵא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן.
§ רבא שיבח את תלמידו רב סחורה בפני רב נחמן באומרו שהוא אדם גדול. רב נחמן אמר לו: כאשר רב סחורה יבוא אליך, הבא אותו אליי. לרב סחורה היה נדר שהוא רצה להתיר, ולכן רבא שלח את רב סחורה אל רב נחמן. הוא בא לפני רב נחמן.
אֲמַר לֵיהּ: נְדַרְתְּ אַדַּעְתָּא דְּהָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אַדַּעְתָּא דְּהָכִי? אִין. כַּמָּה זִימְנִין. אִיקְּפַד רַב נַחְמָן. אֲמַר לֵיהּ: זִיל לְקִילְעָךְ.
רב נחמן, שרצה להתיר את הנדר, אמר לו: האם נדרת על דעת דבר כזה? אמר לו: כן, ולכן רב נחמן לא התיר את הנדר. אחר כך שאל שוב: האם נדרת על דעת דבר כזה, והציע אפשרות אחרת. אמר לו: כן. כך אירע כמה פעמים, ובכל פעם שרב נחמן ניסה למצוא פתח, רב סחורה השיב שדבר זה היה בדעתו כשנדר את הנדר. רב נחמן כעס עליו, משום שנראה היה שרב סחורה מקשה עליו שלא לצורך להתיר את הנדר. רב נחמן אמר לו: לך לאוהלך [kilakh] כי איני רוצה לדבר איתך.
נְפַק רַב סְחוֹרָה וּפְתַח פִּיתְחָא לְנַפְשֵׁיהּ. רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזֶה הִיא דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם. כֹּל שֶׁהִיא תִּפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. וְהַשְׁתָּא דְּאִיקְּפַד רַב נַחְמָן — אַדַּעְתָּא דְּהָכִי לָא נְדַרִי. וּשְׁרָא לְנַפְשֵׁיהּ.
רב סחורה יצא ועשה פתח לעצמו שיאפשר את התרת נדרו, על סמך משנה במסכת אבות (ב, א): רבי יהודה הנשיא אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? יבחר כל דרך שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. רב סחורה הסיק אפוא כי כעת, כאשר רב נחמן הקפיד עליו, לא היה נודר אילו ידע דבר זה, שכן לא היה זוכה לתפארת מן הבריות, ועל סמך זה התיר את הנדר לעצמו.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי הֲוָה לֵיהּ נִדְרָא לְמִישְׁרֵא. אֲתָא לְקַמַּיְיהוּ דְּרַבָּנַן, אָמְרִי לֵיהּ: נְדַרְתְּ אַדַּעְתָּא דְּהָכִי? אָמַר: אִין. אַדַּעְתָּא דְּהָכִי? אִין. כַּמָּה זִימְנִין,
הגמרא מספרת על מקרה דומה: רבי שמעון, בנו של רבי יהודה הנשיא, היה לו נדר להתיר. הוא בא לפני החכמים כדי להתירו. אמרו לו: האם נדרת בידיעת עובדה זו המסוימת? אמר: כן. הציעו אפשרות אחרת: האם נדרת בידיעת עובדה זו האחרת המסוימת? אמר להם: כן. כך אירע כמה פעמים,