וזהו הפרכה מכרעת על הדעה של רב יהודה.

הגמרא משיבה: כאשר המשנה מלמדת זאת, אין הכוונה שלפני שהלכה היה מותר לה ליהנות ממנו מלכתחילה. אלא הכוונה היא שאם נהנתה ממנו בדיעבד, הרי היא עוברת על: לא יחל דברו.

אנו לומדים עוד להלן (נז ע"ב) שאם אמר הבעל לאשתו: הנאה ממני עד חג הסוכות היא קונםעלייך אם תלכי לבית אביך עד פסח, אזי, אם הלכה לפני פסח, היא אסורה ליהנות ממנו עד חג הסוכות, שכן הנדר חל, ומותר לה ללכת לבית אביה אחרי פסח.

הגמרא מסיקה: רק אם היא הלכה לפני פסח אסור לה ליהנות ממנו. אולם, אם היא לא הלכה, אין זה אסור לה. מותר לה ליהנות ממנו, ואין חשש שלאחר מכן תלך לבית אביה ותעבור על האיסור. דבר זה קשה לפי דעתו של רב יהודה, שסבור שאין אדם רשאי לעשות מעשה שיתברר למפרע כהפרת נדר אם התנאי יתקיים.

רבא אמר: כך גם נכון, שאפילו אם לא הלכה, היא אסורה בהנאה ממנו. ההבדל הוא שאם הלכה, לא רק שאסור לה ליהנות ממנו, אלא אם היא עושה כן היא לוקה; ואילו אם לא הלכה, הדבר אסור לה בלבד ליהנות ממנו, שמא תעבור על הנדר בכך שתלך לבית אביה לפני הפסח.

הגמרא מקשה על דעתו של רב יהודה: שנינו בברייתא שאם אמר: כיכר זו אסורה עלי היום אם אלך למקום פלוני מחר, אזי אם אכל את הכיכר היום, חל עליו האיסור שלא ילך מחר. לכאורה, מותר לו לאוכלה היום, שכן אין לחשוש שילך מחר.

הגמרא משיבה: היכן הסתירה? האם הברייתא מלמדת שמותר לו לאכול את הכיכר לכתחילה? היא מלמדת רק שהוא אכל, כלומר, שמשאכל, הוא כפוף לאיסור שלא ילך.

עוד שנינו בברייתא: אם הלך למחרת, הרי הוא עובר על: לא יחל דברו. הגמרא מסיקה מן העובדה שהברייתא מתייחסת רק למקרה שבו הלך בדיעבד, שלכתחילה אסור לו ללכת. מכאן שהוא רשאי לאכול את הכיכר, ובכך לאסור על עצמו ללכת למחרת. דבר זה תואם את שיטתו של רב נחמן, שאדם רשאי לגרום לנדר לחול על ידי קיום תנאו, וקשה על שיטתו של רב יהודה.

הגמרא משיבה: רב יהודה היה יכול לומר לך כי כך גם נכון, שהברייתא יכלה ללמד כי מותר לו ללכת. אולם, מאחר שהרישא מלמדת את ההלכה במקרה שבו אכל את הכיכר בדיעבד, שכן אין היא יכולה ללמד כי מותר לו לאכול אותה לשיטת רב יהודה, הסבור שאסור לו לאוכלה לכתחילה, הסיפא גם מלמדת את ההלכה במקרה שבו הלך, ואינה מלמדת שמותר לו ללכת, כדי לשמור על סגנון אחיד. לסיכום, אין להפריך אף אחת מן הדעות.

§ שנינו במשנה כי לגבי האומר לאשתו: תשמיש המיטה עמך הוא קונם עלי, אם הוא עובר על הנדר הרי הוא עובר על האיסור: לא יחל דברו. הגמרא שואלת: כיצד יכול אדם לאסור על עצמו תשמיש המיטה עם אשתו? והלא הוא מחויב על פי דין תורה לקיים עמה תשמיש המיטה, כפי שנאמר: "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא:י)?

הגמרא משיבה: הנדר אינו חל אם הוא מנוסח כפי שצוטט. אלא, המשנה מתייחסת למקרה שבו הוא אומר: ההנאה שאני מפיק מקיום יחסי אישות איתך היא אסורה עלי, ויחסי אישות אינם אפוא אפשריים עבורו. מאחר שאינו מחויב לחוות את ההנאה שהוא מפיק מיחסי אישות עמה, הוא יכול לאסור על עצמו לחוות הנאה זו. בדרך זו הוא יכול להפוך את יחסי האישות שלהם לאסורים באמצעות נדר.

כפי שאמר רב כהנא: אם אישה נודרת: תשמיש המיטה עמי אסור לך, בית הדין כופה אותה לקיים עמו תשמיש המיטה, שכן היא מחויבת לקיים תשמיש המיטה עם ו בשל זכויותיו בעונה. אולם אם היא נודרת: ההנאה שאני מפיקה מקיום תשמיש המיטה איתך אסורה עלי, הרי זה אסור להם לקיים תשמיש המיטה, שכן היא מפיקה הנאה מתשמיש המיטה, ואין מאכילים לאדם דבר האסור לו.

משנה: אם אמר: שבועה שלא אישן, או: שלא אדבר, או: שלא אלך, פעילות זו אסורה עליו. כפי שנלמד קודם לכן (10א), אחת הדרכים העיקריות לנדור נדר היא באמצעות הזכרת קורבן. המשנה מביאה כמה דוגמאות שבהן הזכרת המונח korban אינה מועילה. אם אמר: קורבן שלא אוכל משלך, או: הקורבן שאוכל משלך, או: מה שלא אוכל משלך אינו קורבן, האוכל מותר.