״הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַגְּרוֹגְרוֹת וּמִן הַדְּבֵילָה״, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נָזִיר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ נָזִיר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אַף כְּשֶׁאָמְרוּ בֵּית שַׁמַּאי, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּאוֹמֵר ״הֲרֵי הֵן עָלַי קׇרְבָּן״.
משנה: האומר: הריני נזיר ולפיכך יימנע מן התאנים היבשות ומן דבילות התאנים, בית שמאי אומרים: דבריו עושים אותו נזיר גמור, ותוספתו: מן התאנים היבשות, חסרת משמעות היא, שכן פרי זה אינו בכלל איסורי הנזיר, הכוללים רק תוצרת הגפן. ובית הלל אומרים: אינו נזיר, שכן לא קיבל עליו נזירות. רבי יהודה אמר: אף כשבית שמאי אמרו שנדר זה חל, אמרו זאת רק במקרה שבו אמר שכוונתו הייתה: הרי הן אסורות עלי כקורבן. במקרה כזה הרי זה כאילו נדר נדר האוסר עליו את התאנים. אולם בית שמאי מודים שאף על פי שהנדר חל, אין זה נדר נזירות.
גְּמָ׳ ״הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַגְּרוֹגְרוֹת וּמִן הַדְּבֵילָה״ — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נָזִיר. וְאַמַּאי? ״מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן״ אָמַר רַחֲמָנָא! בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אֵין אָדָם מוֹצִיא דְּבָרָיו לְבַטָּלָה.
גמרא: נאמר במשנה שאם אדם אומר: הריני נזיר ולכן יימנע מתאנים מיובשות ומעוגות של תאנים מיובשות, בית שמאי אומרים: הרי הוא נזיר. הגמרא שואלת: אבל למה? הרחמן אומר בתורה בקטע העוסק בנזירות: "מכל אשר יעשה מגפן היין... לא יאכל" (במדבר ו:ד). בנזירות נאסר רק פרי הגפן. הגמרא משיבה: בית שמאי סוברים בהתאם לדעתו של רבי מאיר, שאומר: אדם אינו מוציא דבריו לבטלה. במילים אחרות, אם אדם אומר אמירה שאי אפשר לקיימה כפי שנאמרה, מפרשים את דבריו באופן שהופך אותם לרלוונטיים. אף כאן, בית שמאי אומרים שהוא התנסח שלא במדויק ולמעשה התכוון לנדור נזירות.
וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: בִּגְמַר דְּבָרָיו אָדָם נִתְפָּס. וְהַאי נֶדֶר וּפִתְחוֹ עִמּוֹ הוּא.
ובית הלל סוברים בהתאם לדעתו של רבי יוסי, שאומר: אדם גם נושא באחריות על סיום דבריו. אם אדם אומר שני סעיפים שאינם מתיישבים זה עם זה, למשל: בהמה זו היא תמורת עולה, תמורת שלמים; אין מתעלמים מן הסעיף השני, והבהמה מקבלת את שני המעמדות. וזהו נדר עם הפתח הטבוע בו, כלומר, טעם להתרה. אף על פי שאמר: הריני נזיר, בהוסיפו את המילים: מן התאנים היבשות ומן דבֵלת התאנים, גילה שכוונתו הייתה שהנזירות לא תחול.
וּבֵית שַׁמַּאי נָמֵי, נֶדֶר וּפִתְחוֹ עִמּוֹ הוּא!
הגמרא שואלת: וגם לשיטת בית שמאי, הרי זו נדר עם הפתח המובנה שלו, ומאחר שבוודאי הם מסכימים שנדר מסוג זה אינו חל, מדוע הם סבורים שנדר זה חל?
אֶלָּא: בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אֵין אָדָם מוֹצִיא דְּבָרָיו לְבַטָּלָה. וְכֵיוָן דְּאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר״ — הֲוָה לֵיהּ נָזִיר, כִּי קָאָמַר ״מִן הַגְּרוֹגְרוֹת וּמִן הַדְּבֵילָה״ — לְאִיתְּשׁוֹלֵי הוּא דְּקָאָתֵי. וּבֵית שַׁמַּאי לְטַעְמַיְיהוּ דְּאָמְרִי: אֵין שְׁאֵלָה בְּהֶקְדֵּשׁ. וְכֵיוָן דְּאֵין שְׁאֵלָה בְּהֶקְדֵּשׁ — אֵין שְׁאֵלָה בִּנְזִירוּת.
הגמרא מסבירה את המחלוקת: אלא, בית שמאי סבורים בהתאם לדעתו של רבי מאיר, שאמר: אדם אינו מוציא דבריו לבטלה, ומשאמר: הריני נזיר, הרי הוא נעשה מיד נזיר. וכאשר הוא אחר כך אומר: ולכן אמנע מתאנים יבשות ומעוגות של תאנים יבשות, הריהו בא לבקש שחכם יתיר את נדרו, שכן הוא מתחרט על שנדר וכעת מבקש להתירו. ובית שמאי הולכים לפי קו ההיגיון הרגיל שלהם, שכן הם אומרים: אין אדם יכול לבקש שחכם יתיר נדר של הקדש, דבר שאפשר לעשות בנדרי איסור. ומכיוון שאין אדם יכול לבקש שחכם יתיר נדר של הקדש, כך גם אין אדם יכול לבקש שחכם יתיר נדר נזירות, שכן המעמד ההלכתי של נדר נזירות דומה בזה לזה של נדר הקדש.
וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דִּתְנַן: וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁלֹּא הִתְנַדֵּב כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִים.
ובית הלל סוברים בהתאם לדעתו של רבי שמעון, כפי שלמדנו במשנה (מנחות קג ע"א): אם אדם נודר להביא מנחה משעורים, מאחר שמנחות נדבה מובאות רק מחיטים, חכמים אומרים: עליו להביא מנחה מחיטים, ורבי שמעון פוטר אותו לגמרי, שכן לא נדר בדרך הרגילה של נודרים. מאחר שנדר קורבן שאי אפשר להקריבו, לנדרו אין משמעות. כך גם כאן, מאחר שקיבל על עצמו נזירות באומרו שלפיכך יימנע מתאנים מיובשות ולא מיין, לדבריו אין משמעות.