וְאֵימָא שָׁנָה? מִי מָנֵינַן לְיוֹמֵי?! וְהָא רַבָּנַן דְּקֵיסָרִי אָמְרִי: מִנַּיִן שֶׁאֵין מוֹנִין יָמִים לְשָׁנִים — שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה״, חֳדָשִׁים מְחַשְּׁבִין לְשָׁנִים, וְלֹא יָמִים לְשָׁנִים.
הגמרא שואלת עוד: אבל נאמר שהכוונה היא לשנה, שגם היא יכולה להיות מלאה או חסרה. הגמרא משיבה: וכי מונים שנים לפי ימים? והלא חכמי קיסריה אמרו: מנין נלמד שאין מונים ימים לשנים, אלא שהשנים מחושבות לפי חודשים? שנאמר: "לחודשי השנה" (שמות יב:ב). מכאן שחודשים נמנים כדי להרכיב שנים, אבל ימים אינם נמנים לשנים. לכן, רק חודש יכול להיות מתואר כמי שנשלם ביום מסוים.
מַתְנִי׳ אָמַר: ״הֲרֵינִי נָזִיר אַחַת גְּדוֹלָה״, ״הֲרֵינִי נָזִיר אַחַת קְטַנָּה״, אֲפִילּוּ: ״מִכָּאן וְעַד סוֹף הָעוֹלָם״ — נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם.
משנה: אם אחד אמר: הריני נזיר לתקופה ארוכה אחת, או: הריני נזיר לתקופה קצרה אחת, או אפילו אם אמר: הריני נזיר מעכשיו ועד סוף העולם, בכל המקרים הללו הוא נזיר לשלושים יום.
גְּמָ׳ אַמַּאי? וְהָא ״מִכָּאן וְעַד סוֹף הָעוֹלָם״ קָאָמַר! הָכִי קָאָמַר: אֲרִיכָא לִי הָדָא מִילְּתָא כְּמִכָּאן וְעַד סוֹף הָעוֹלָם.
גמרא: המשנה לימדה שאפילו מי שאמר: הריני נזיר מעכשיו ועד סוף העולם, הרי זה נעשה נזיר לשלושים יום. הגמרא שואלת: מדוע הוא נעשה נזיר לשלושים יום בלבד? הרי אמר: מעכשיו ועד סוף העולם? הגמרא משיבה: כך הוא אומר: מחמת הקשיים הכרוכים בכך, הרי זה כאילו עניין זה של נזירות ארוך בעיניי כמו הזמן מעכשיו ועד סוף העולם.
תְּנַן: ״הֲרֵינִי נָזִיר מִכָּאן עַד מָקוֹם פְּלוֹנִי״ — אוֹמְדִים כַּמָּה יָמִים מִכָּאן וְעַד מָקוֹם פְּלוֹנִי, פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם — נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם לָאו — נָזִיר כְּמִנְיַן הַיָּמִים. וְאֵימָא הָכָא נָמֵי: אֲרִיכָא לִי הָא מִילְּתָא כְּמִכָּאן וְעַד מָקוֹם פְּלוֹנִי!
הגמרא מעלה קושי: למדנו במשנה (ח ע"א): אם אחד אומר: הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני, משערים כמה ימים נדרש ללכת מכאן ועד מקום פלוני. אם זה מרחק של פחות משלושים יום, הוא נזיר למשך שלושים יום, שכן זהו משך הנזירות המינימלי. ואם לא, כלומר, אם נדרשים יותר משלושים יום ללכת את המרחק הזה, הוא נזיר בהתאם למספר הימים שנדרש ללכת לאותו מקום. אבל גם כאן, באותה משנה, אמור שהאדם מתכוון לקבל עליו רק תקופת נזירות של שלושים יום, וכוונתו לומר: דבר זה של נזירות ארוך לי כמו הזמן שיידרש לי ללכת מכאן ועד מקום פלוני.
אָמַר רָבָא: שֶׁהֶחְזִיק בַּדֶּרֶךְ. וְלִיהְוֵי כׇּל פַּרְסָה וּפַרְסָה! אָמַר רַב פָּפָּא: בְּאַתְרָא דְּלָא מָנֵי פַּרְסֵי.
רבא אמר: אותה משנה מתייחסת למי שכבר יצא לדרך, כך שניכר שכוונתו להיות נזיר עד שיגיע ליעדו. הגמרא שואלת: מדוע מניחים שכוונתו לקבל עליו תקופת נזירות אחת שאורכה כמשך הזמן הנדרש לנסוע ליעד מסוים? ושיהא כל פרסה ופרסה [פרסה] מובנת כמתייחסת לתקופת נזירות נפרדת, כך שהאדם ייחשב כמי שקיבל עליו תקופת נזירות נפרדת עבור כל פרסה שעליו לעבור. רב פפא אמר: המשנה עוסקת במקום שבו אנשים אינם מודדים מרחקים בפרסאות.
וְלִיהְוֵי כׇּל אַוּוֹנָא וְאַוּוֹנָא! מִי לָא תְּנַן: ״הֲרֵינִי נָזִיר כַּעֲפַר הָאָרֶץ״, וְ״כִשְׂעַר רֹאשִׁי״, וּ״כְחוֹל הַיָּם״ — הֲרֵי זֶה נְזִיר עוֹלָם, וּמְגַלֵּחַ אֶחָד לִשְׁלשִׁים יוֹם?!
הגמרא שואלת עוד: ושתהא כל אכסניה ואכסניה [avvana], שבה לנים הנוסעים בלילה, מובנת כמתייחסת לתקופת נזירות נפרדת, כך שיובן שהאדם קיבל על עצמו תקופת נזירות נפרדת עבור כל תחנה שהוא עובר בה בדרך. האם לא למדנו במשנה (ח ע"א): אם אדם אומר: הריני נזיר כעפר הארץ, או: כשער ראשי, או: כחול הים, הרי זה נזיר לעולם, שכן מובן שקיבל על עצמו תקופות נזירות בהתאם למספר שערותיו, או גרגרי העפר, או החול, ומגלח פעם אחת בכל שלושים יום?
כׇּל מִילְּתָא דְּאִית בַּיהּ קִיצּוּתָא לָא קָתָנֵי.
הגמרא משיבה: כל דבר שיש לו שיעור קבוע אינו נשנה בסעיף זה, הקובע שאדם הוא נזיר לעולם. כאשר אדם מצהיר שיהיה נזיר למשך זמן התואם לדבר שאנשים מחשיבים כאינסופי, למשל עפר הארץ, כוונתו אינה להגדיר את אורכה של תקופת נזירות אחת, שכן לא ידוע כמה גרגרי עפר יש. אולם כאשר הוא מזכיר דבר שיש לו מספר קבוע, למשל מספר הימים שנדרש ללכת למקום מסוים, כוונתו היא להגדיר את אורכה של תקופת נזירות אחת.
וְהָתַנְיָא: ״הֲרֵינִי נָזִיר כׇּל יְמֵי חַיַּי״, ״הֲרֵינִי נְזִיר עוֹלָם״ — הֲרֵי זֶה נְזִיר עוֹלָם. אֲפִילּוּ מֵאָה שָׁנָה, אֲפִילּוּ אֶלֶף שָׁנִים — אֵין זֶה נְזִיר עוֹלָם, אֶלָּא נָזִיר לְעוֹלָם.
וכן, שנויה בברייתא: אם אמר: הריני נזיר כל ימי חיי, או: הריני נזיר עולם, הרי זה נזיר עולם. אבל אם אמר שהוא נזיר לתקופה קצובה, אפילו ל־מאה שנה או אפילו ל־אלף שנה, אינו נזיר עולם. אלא, הוא נזיר לעולם רגיל, שכן לא יחיה די זמן כדי להשלים את תקופת נזירותו. מכאן שיש הבדל בין נזירות הנמשכת זמן קצוב לבין נזירות שאינה מוגבלת.
רַבָּה אָמַר: שָׁאנֵי שְׂעָרוֹת, הוֹאִיל וּמוּבְדָּלוֹת זוֹ מִזּוֹ.
רבא אמר טעם נוסף להבחנה בין מי שמקבל עליו נזירות על סמך המרחק בין מקומות לבין מי שמקבל עליו נזירות על סמך מספר השערות שעל ראשו או עפר הארץ. שערות הן שונות, שכן הן נפרדות זו מזו. לפיכך, מי שאומר: כשער ראשי, מתייחס לתקופות נזירות נבדלות.
גַּבֵּי יוֹמֵי נָמֵי, הָא כְּתִיב ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד״!
הגמרא שואלת: גם בנוגע לימים, האם לא נאמר: "ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד" (בראשית א:ה), דבר המורה שכל יום הוא יחידה נפרדת? לפיכך, מי שנודר להיות נזיר: מכאן ועד מקום פלוני, יש לראותו כמי שקיבל עליו תקופות נזירות נפרדות בהתאם למספר הימים שנדרש כדי לנסוע אל היעד שנקבע.
הָתָם לָאו דְּמִפַּסְקִי מֵהֲדָדֵי הוּא. מַאי קָאָמַר — יְמָמָא וְלֵילְיָא חַד יוֹמָא הוּא, וּלְעוֹלָם לָא מִפַּסְקִי מֵהֲדָדֵי.
הגמרא משיבה: משמעות הפסוק שאין ימים נפרדים זה מזה, משום שהזמן רציף. אלא, מה שהוא אומר הוא שתקופת יום ולילה היא יום קלנדרי אחד, אך למעשה ימים אינם נפרדים זה מזה.
רָבָא אָמַר: לְמָה לָךְ אַקְשׁוֹיֵי כּוּלֵּי הַאי, שָׁאנֵי הָתָם, דְּהָא קָתָנֵי ״הֲרֵינִי נָזִיר אַחַת״.
הדיון לעיל נבע מן הקושי במקרה של המשנה, שבו אדם קיבל עליו נזירות מעכשיו ועד סוף העולם. רבא אמר: למה אתם מעלים את כל הקשיים הללו? שם הדבר שונה, שכן היא מלמדת שאותו אדם אמר: הריני נזיר למשך תקופה אחת ארוכה. מאחר שפירט שהוא מקבל עליו תקופת נזירות אחת, דבריו מתפרשים בהתאם, ואינם מתפרשים כהתייחסות למספר תקופות של נזירות.
מַתְנִי׳ ״הֲרֵינִי נָזִיר וְיוֹם אֶחָד״, ״הֲרֵינִי נָזִיר וְשָׁעָה אַחַת״, ״הֲרֵינִי נָזִיר אַחַת וּמֶחֱצָה״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר שְׁתַּיִם.
משנה: אם אמר: הריני נזיר ויום אחד, או: הריני נזיר ושעה אחת, או: הריני נזיר למשך אחד וחצי, הרי הוא נעשה נזיר למשך שתי תקופות רצופות של נזירות. כאשר הוא אומר: הריני נזיר, הוא מקבל על עצמו תקופת נזירות אחת של שלושים יום. וכאשר לאחר מכן הוא מוסיף פרק זמן נוסף, כגון יום נוסף, הוא בכך מקבל על עצמו תקופת נזירות נוספת, ומשך הזמן המינימלי של נזירות הוא שלושים יום.
גְּמָ׳ לְמָה לִי לְמִיתְנָא כׇּל הָנֵי? צְרִיכִי, דְּאִי תְּנָא ״הֲרֵינִי נָזִיר וְיוֹם אֶחָד״, הָכָא הוּא דְּאָמְרִינַן: אֵין נְזִירוּת לְיוֹם אֶחָד, אַמְּטוּ לְהָכִי קָמָנֵי תַּרְתֵּין. אֲבָל ״הֲרֵינִי נָזִיר וְשָׁעָה אַחַת״ — לִימְנֵי שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד יוֹם, קָא מַשְׁמַע לַן.
גמרא: הגמרא שואלת: למה לי שהמשנה תלמד את כל אלה המקרים, במקום להביא רק דוגמה אחת לעיקרון של המשנה? הגמרא מסבירה: כל המקרים נצרכים, שכן אילו המשנה הייתה מלמדת רק את המקרה שבו אמר: הריני נזיר ויום אחד, היה מקום לחשוב: כאן הוא שאנו אומרים שאין נזירות ליום אחד, ולכן עליו למנות שתיים תקופות נזירות. אבל, אם אמר: הריני נזיר ושעה אחת, ימנה שלושים ואחד יום. לכן המשנה מלמדת אותנו שגם במקרה האחרון הזה עליו לקיים שתי תקופות נזירות.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria