בּוֹדֵק הֵימֶנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּה, מָצָא אֶחָד בְּסוֹף עֶשְׂרִים אַמָּה — בּוֹדֵק הֵימֶנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּה. שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר. שֶׁאִילּוּ תְּחִילָּה מְצָאוֹ — נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּפוּסָתוֹ.
לפיכך יש לבדוק מאותו מקום כלפי חוץ במשך עשרים אמה. אם מצא מת נוסף בסוף עשרים אמה, הוא בודק מאותו מקום כלפי חוץ עשרים אמה, שכן יש יסוד לחשוש לדבר. סביר להניח שנתקל בבית קברות עתיק. אין לו רשות להעביר את הגופות, אף על פי שאם היה מוצא את המת היחיד לבדו בתחילה היה יכול לפנותו ואת העפר שסביבו.
גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה: מָצָא — פְּרָט לְמָצוּי. מֵת — פְּרָט לְהָרוּג. מוּשְׁכָּב — פְּרָט לְיוֹשֵׁב. כְּדַרְכּוֹ — פְּרָט לְשֶׁרֹאשׁוֹ מוּנָּח בֵּין יַרְכוֹתָיו.
גמרא:רב יהודה אמר את ההסקות הבאות מן המשנה: הביטוי: הוא מצא, מוציא גופה שכבר נמצאה. אם היה ידוע שיש גופה אחת קבורה במקום מסוים, גילוי של שתי גופות שלא היו ידועות קודם לכן אינו מעורר את החשש שאולי זהו בית קברות שנשכח. וכן, המונח מת [met] מוציא הרוג [harug]. אפילו אם נמצאו שלוש גופות, אם יש סימנים שאנשים אלה נהרגו, אין מניחים שהאזור הוא בית קברות, שכן ייתכן שנקברו במקום שבו נמצאו הרוגים. כמו כן, המונח שוכב מוציא יושב, שכן יהודים בדרך כלל לא נקברו בתנוחת ישיבה. הביטוי: כדרכו, מוציא מי שראשו הונח בין ירכיו, שכן אין זו דרך קבורת יהודים.
תָּנֵי עוּלָּא בַּר חֲנִינָא: מֵת שֶׁחָסַר, אֵין לוֹ תְּפוּסָה וְלֹא שְׁכוּנַת קְבָרוֹת. וְכׇל הָנֵי מַאי טַעְמָא לָא? אָמְרִינַן דִּילְמָא גּוֹי הוּא.
אולא בר חנינא לימד ברייתא (תוספתא, אהלות טז:ב): מת שחסר חלק מגופו החיוני לחיים, אין לו הלכה של עפר תיחוח שמסביבו, כלומר, אין צורך לפנות את העפר הסמוך יחד עם המת. וכן לא חלה עליו ההלכה של בית קברות, כלומר, הוא אינו מצטרף עם שני מתים אחרים לקבוע מקום זה כבית קברות. הגמרא שואלת: ומה לגבי כל אלה שנמנו לעיל, כלומר, מת שנקבר בישיבה או כשראשו בין ירכותיו, מה הטעם שהם אינם נחשבים חלק מבית קברות? הגמרא משיבה: אומרים אנו ששמא הנפטר היה גוי, שכן יהודים אינם נקברים בדרך כלל בדרכים אלו.
מָצָא שְׁנַיִם, רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד מַרְגְּלוֹתָיו שֶׁל זֶה, וְרֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד מַרְגְּלוֹתָיו שֶׁל זֶה — אֵין לָהֶן תְּפוּסָה וְלֹא שְׁכוּנַת קְבָרוֹת. מָצָא שְׁלֹשָׁה, הָאֶחָד יָדוּעַ וּשְׁנַיִם תְּחִילָּה, אוֹ שְׁנַיִם תְּחִילָּה וּשְׁנַיִם יְדוּעִים — אֵין לָהֶם תְּפוּסָה, וְאֵין לָהֶם שְׁכוּנַת קְבָרוֹת.
הברייתא מוסיפה וקובעת: אם אדם מצא שניים מתים, כאשר ראשו של זה ליד רגליו של ההוא וראשו של ההוא ליד רגליו של זה, אין להם דין עפר תיחוח, ולא דין של בית קברות. אין זו דרך קבורת ישראל, שכן מתים בבית קברות יהודי נקברים תמיד באותו כיוון. אם אדם מצא שלושה מתים, אשר אחד מהם היה ידוע קודם לכן, ואילו השניים האחרים נמצאו לראשונה רק עתה, או אם אדם מצא שניים לראשונה ושניים שהיו ידועים, אין להם דין עפר תיחוח סביבם, והם גם אינם נחשבים כבעלי דין של בית קברות. אין רואים את המתים הללו כמחוברים זה לזה.
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְשֵׁבָב שֶׁבָּדַק וּמָצָא שְׁנַיִם יְדוּעִין וְאֶחָד תְּחִילָּה, וּבִיקֵּשׁ לַעֲשׂוֹתָן שְׁכוּנַת קְבָרוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: כׇּל שֶׁיָּגַעְתָּ — לָרִיק יָגַעְתָּ. לֹא אָמְרוּ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת אֶלָּא לִשְׁלֹשָׁה יְדוּעִין, אוֹ לִשְׁלֹשָׁה תְּחִילָּה.
הברייתא מספרת: מעשה היה ברבי ישבב, שבדק ומצא שני מתים ידועים ואחד שנמצא לראשונה, וביקש לקבוע את שלושת המתים כבית קברות. אמר לו רבי עקיבא: כל עמלך לריק. אמרו שאין זה בית קברות אלא במקרה של שלושה ידועים הקבורים במקום אחד או שלושה שנמצאו לראשונה. אולם, אם חלקם היו ידועים ואחרים נמצאו לראשונה, אין מצרפים אותם.
נוֹטְלָן וְאֶת תְּפוּסָתָן. הֵיכִי דָּמֵי תְּפוּסָה? אָמַר רַב יְהוּדָה: אָמַר קְרָא ״וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם״ — טוֹל עִמִּי.
§ המשנה לימדה שהוא מסיר אותן ואת העפר שסביבן. הגמרא שואלת: מהן הנסיבות של עפר שסביבן? רב יהודה אמר: הפסוק אומר לגבי הוראת יעקב ליוסף להעביר את שרידיו לארץ ישראל: "ונשאתני ממצרים" (בראשית מז:ל), ומכאן: קח מעט עפר ממצרים עמי, כלומר, קח את העפר הסמוך לגופה.
וְכַמָּה שִׁיעוּר תְּפוּסָה? פֵּירֵשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר (בְּרַבִּי צָדוֹק): נוֹטֵל עָפָר תִּיחוּחַ, וְחוֹפֵר בַּבְּתוּלָה שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת.
הגמרא מוסיפה ושואלת: ומהו השיעור של עפר תיחוח שמסביב ? רבי אלעזר ברבי צדוק פירש: נוטלין עפר תיחוח מקרבת המת, שכן מניחים שנתרופף מחמת הדם והלחות מן המת, וחופרין בקרקע בתולה, שלא נעבדה, לעומק של שלושה טפחים, שמא עפר זה ספג את הדם.
מֵיתִיבִי: וְכַמָּה שִׁיעוּר תְּפוּסָה? פֵּירֵשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק: נוֹטֵל אֶת הַקֵּיסָמִין וְאֶת הַקְּסָסוֹת.
הגמרא מקשה על פסיקה זו מברייתא אחרת: ומהו שיעור העפר הסובב? רבי אלעזר בן רבי צדוק פירש: נוטלין שבבי עץ שנמצאו בקרבת מקום, שאולי היו חלק מן הארון, וגושים של עפר שאולי ספגו את הדם והלחות מן המת.
וְזוֹרֵק אֶת הַוַּודָּאִין וּמַנִּיחַ אֶת הַסְּפֵיקוֹת. וְהַשְּׁאָר מִצְטָרֵף לְרוֹב בִּנְיָנוֹ שֶׁל מֵת, וּלְרוֹבַע עֲצָמוֹת, לִמְלֹא תַּרְווֹד רָקָב.
והוא משליך את מה שבוודאי אינו מן הגופה, כגון אבנים. ומניח בצד את הפריטים שלגביהם לא ברור אם יש להם קשר לגופה. והשאר, כלומר כל דבר שנראה שמקורו בגופה, מצטרפים כדי להגיע לשיעור רוב בניינו של מת, או של רבע-קבעצמות, או מלוא תרווד רקב מן המת. שרידי מת מטמאים טומאת אוהל רק אם הם עומדים באחד משלושת התנאים הללו. כל דבר שנראה שהוא משרידי המת נחשב לרקב של מת לעניין הלכה זו. מכל מקום, ברור שברייתא זו מציגה הגדרה שונה של עפר הסובב.
הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: וְכַמָּה שִׁיעוּר תְּפוּסָה? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם בֶּן עַזַּאי: נוֹטֵל עָפָר תִּיחוּחַ, וְחוֹפֵר בַּבְּתוּלָה שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת.
הגמרא משיבה: ביחס לאמירה הראשונה של רבי אלעזר, הוא שאמר בהתאם לדעתו של אותו תנא, בן עזאי, כפי שנלמד בברייתא: וכמה הוא שיעור העפר הסובב? רבי יוחנן אומר משום בן עזאי: נוטלין עפר תיחוח וחופרין בקרקע בתולה לעומק של שלושה טפחים.
בּוֹדֵק הֵימֶנּוּ.
§ המשנה לימדה שיש לבדוק את הקרקע עד עשרים אמה מאותו מקום שבו נמצאה גופה.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria