מַתְנִי׳ נָזִיר שֶׁגִּילַּח, וְנוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא טָמֵא, אִם טוּמְאָה יְדוּעָה — סוֹתֵר, וְאִם טוּמְאַת תְּהוֹם — אֵינוֹ סוֹתֵר. אִם עַד שֶׁלֹּא גִּילַּח, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ — סוֹתֵר.
משנה: באשר לנזיר שגילח בסיום נזירותו, ונודע לו לאחר מכן כי במהלך נזירותו היה טמא טומאת מת, אם הייתה זו טומאה ידועה, כלומר, אנשים היו מודעים לטומאה כאשר נטמא, הרי הוא סותר את כל נזירותו. ואם הייתה זו טומאה שנגרמה על ידי קבר בתהום, כזו שלא הייתה ידועה באותו זמן, אינו סותר את נזירותו. אם גילה שהיה טמא לפני שגילח, הוא סותר את נזירותו בין כך ובין כך.
כֵּיצַד? יָרַד לִטְבּוֹל בִּמְעָרָה וְנִמְצָא מֵת צָף עַל פִּי הַמְעָרָה — טָמֵא, נִמְצָא מְשׁוּקָּע בְּקַרְקַע הַמְּעָרָה,
המשנה שואלת: כיצד מבחינים בין טומאה ידועה לטומאה שאינה ידועה? אם נזיר ירד לטבול במערה, ונמצאה גופה צפה בפתח המערה, הוא טמא, שכן גופה הנראית בגלוי היא טומאה ידועה. אם כן, מהי טומאת התהום? מדובר במקרה שבו הגופה נמצאה שקועה בקרקעית המערה באופן שלא הייתה ידועה.
יָרַד לְהָקֵר — טָהוֹר. לִיטָּהֵר מִטּוּמְאַת מֵת — טָמֵא. שֶׁחֶזְקַת טָמֵא — טָמֵא, וְחֶזְקַת טָהוֹר — טָהוֹר, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר.
אולם, גם כאן יש להביא בחשבון את נסיבות המקרה. אם אדם ירד לא כדי לטבול במים, שכן היה טהור מבחינה טקסית, אלא כדי להתקרר, הוא נשאר טהור. אם היה טמא ונכנס למים כדי להיטהר מטומאת מת, הוא טמא. הטעם הוא שדבר שיש לו חזקת טומאה נשאר טמא, ואילו דבר שיש לו חזקת טהרה הוא טהור, שכן יש לדבר יסוד. מסתבר שחפצים או אנשים שומרים על חזקתם.
גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר קְרָא: ״וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם״, ״עָלָיו״ — בִּמְחֻוֶּורֶת לוֹ.
גמרא: הגמרא שואלת: מניין הדברים הללו נלמדים, שיש הבדל בין טומאה ידועה לטומאה שאינה ידועה? רבי אליעזר אמר שהפסוק קובע לגבי נזיר: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום" (במדבר ו:ט). ההדגשה הניתנת על ידי המונח "עליו" מלמדת שהדבר ברור לו שנטמא. אולם אין אדם נטמא אם נוכחות המת אינה ידועה.
רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אָמַר קְרָא ״כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה״. כִּי דֶרֶךְ: מָה דֶּרֶךְ בְּגִלּוּי, אַף כֹּל בְּגִלּוּי.
ריש לקיש אמר מקור אחר: הפסוק קובע לגבי קרבן הפסח: "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה" (במדבר ט:י). המילה "דרך" סמוכה בפסוק למונח "טמא", ומכאן שהטומאה היא כמו דרך. כשם שדרך היא בגלוי, כך אף כל טומאה היא בגלוי. חייבת זו להיות טומאה ידועה.
וְאֶלָּא הָדִתְנַן: אֵיזוֹהִי טוּמְאַת הַתְּהוֹם — כֹּל שֶׁאֵינוֹ מַכִּירָהּ אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם. אֲבָל מַכִּירָהּ אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם — אֵין זוֹ טוּמְאַת הַתְּהוֹם.
הגמרא מקשה: אבל שקול את מה שלמדנו בתוספתא (זבים ב:ט): מהי טומאת קבר בתהום? זו טומאה הנגרמת על ידי כל מת שאין איש מודע לו, אפילו בסוף העולם. סוג זה של טומאה מותר לנזיר ולמי שמקריב את קרבן הפסח. אולם, אם אפילו אדם אחד מודע לכך, אפילו בסוף העולם, אין זו טומאה הנגרמת על ידי קבר בתהום.
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר כִּי דֶרֶךְ — שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר — בִּמְחֻוֶּורֶת לוֹ, כִּי מַכִּירָהּ אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם מַאי הָוֵי?
הגמרא מציגה את שאלתה: מובן, לשיטת מי שאומר שההלכה הזו נלמדת מן הפסוק הקובע שטומאה היא כדרך, הרי זה שפיר, שכן דבר הידוע למישהו בעולם ניתן להשוותו לדרך. אולם, לשיטת מי שאומר שההלכה הזו נלמדת מן הביטוי "לצדו", כלומר, שמדובר בטומאה שהיא ברורה לו, אם אדם אחד בקצה האחר של העולם יודע על טומאה זו, מה בכך? הרי היא לא הייתה ידועה לנזיר עצמו.
וְתוּ, הָא דְּתַנְיָא: הַמּוֹצֵא מֵת מוּשְׁכָּב לְרׇחְבָּהּ שֶׁל דֶּרֶךְ, בִּתְרוּמָה — טָמֵא, בְּנָזִיר וּבַעֲשִׂיַּית פֶּסַח — טָהוֹר. מַאי שְׁנָא? אֶלָּא טוּמְאַת הַתְּהוֹם גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ.
ויתרה מזו, שקול את מה שנלמד בברייתא אחרת (תוספתא, זבים ב:ח): במקרה של מי שמוצא מת מוטל לרוחב רוחבה של דרך, כלומר, הוא נקבר שם באופן שלא היה אפשר לעובר להימנע מלהיטמא במעבר מעל המת, אזי לעניין תרומה, העובר הוא טמא. לפיכך, אם הוא כוהן, אסור לו לאכול תרומה. אולם, לעניין הן היותו נזיר והן היותו מי שמבצע את טקס קרבן הפסח, העובר הוא טהור. מה שונה במצבים אלה? אלא, בהכרח שדין הטומאה הנגרמת על ידי קבר בתהום נלמד כמסורת ולא מן הפסוקים, שאינם מובאים אלא כסמך.
אִם עַד שֶׁלֹּא גִּילַּח וְכוּ׳. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר: תִּגְלַחַת מְעַכֶּבֶת.
§ המשנה לימדה שאם נזיר גילה שהוא טמא בטומאת מת לפני שגילח, הוא סותר את נזירותו אפילו אם נטמא בטומאת התהום. הגמרא שואלת: מיהו התנא ששנה דעה זו? רבי יוחנן אומר: זהו רבי אליעזר, שאומר שהתגלחת מעכבת את השלמת נזירותו של אדם. לפיכך, אם גילה שהיה טמא לפני שגילח, נמצא שנטמא בתוך ימי נזירותו, והוא סותר את התקופה שנהג.
בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: נִטְמָא בְּתוֹךְ מְלֹאת וְנוֹדַע לוֹ לְאַחַר מְלֹאת, מַהוּ? בָּתַר יְדִיעָה אָזְלִינַן, וִידִיעָה אַחַר מְלֹאת הִיא, אוֹ לָא? וּלְמַאי: לְמִיסְתַּר?
רמי בר חמא העלה דילמה: מהי ההלכה לגבי מי שנטמא במהלך מלוא התקופה של ימי נזירותו הרגילים, אך טומאתו נודעה לו רק לאחר מלוא התקופה אך לפני שגילח? שמא הולכים לפי ידיעתו, וזהו מקרה של ידיעה לאחר מלוא התקופה, או שמא ההלכה אינה נקבעת לפי זמן מודעותו אלא לפי הזמן הממשי של הטומאה, שאירעה במהלך נזירותו. הגמרא מוסיפה: וביחס לאיזו שאלה הועלתה דילמה זו? היא הועלתה ביחס לסתירה האפשרית של התקופה שנהג בה כנזיר: האם הוא סותר את נזירותו, או שמא הוא נחשב כמי שנטמא לאחר השלמת תקופתו, ובמקרה כזה אינו צריך להתחיל את נזירותו מחדש?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria